נוכחות נשית מעוררת השתאות – רשימה לשבועון "לאשה"

נינה רודין, מנהלת ואוצרת מוזיאון "החאן" חדרה

 

אני מבקשת להתייחס למקומן של נשים בחדרה בטווח השנים 1891, שנת הווסדה של חדרה כמושבה ועד לשנת 1952, שנת הכרזת של חדרה כעיר.

הנוכחות הנשית בששת העשורים הראשונים של חדרה, מעוררת השתאות והערכה.

כבר בנקודת הראשית, ניצבות נשות מייסדי הישוב, יוצאי מזרח אירופה, בקו החזית במלחמת הקיום האכזרית שנכפתה עליהן.הן מהוות מרכיב זעיר אך חיוני של גל העלייה המכונה 'העלייה הראשונה'  של שלהי המאה הי"ט.

הן המירו בתים נוחים, מלבושים אופנתיים וכלים נאים, בחלקת אדמה נגועת מלריה,בחולי ובמוות תכוף של בני משפחה, קרובים וידידים. בחברה שהייתה מסורתית ביסודה, הן יזמו, חידשו ונשאו בעול קיומן הכלכלי של משפחותיהן, כאשר צל המוות מרחף מעל הישוב לאורך שלושת העשורים הבאים.

בגל השני, המכונה 'העלייה השנייה', במסגרת קבוצות הכשרה להתיישבות, מגיעות לחדרה קבוצות רווקים בעלי אידאולוגיה סוציאליסטית ועמם מיעוט של נשים-חלוצות. הן משכילות, דעתניות בעלות היגד משל עצמן ותובעות שוויון הזדמנויות.

שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה, מצטרפת למושבה קבוצת משפחות של עולי תימן – מ"עליית יבנאלי" שמקימה את שכונת 'נחליאל' בצפון המושבה. גם כאן, הנשים הן המשלמות את המחיר הכבד של מות תינוקות וילדים במלריה ובמחלות נלוות, של חרפת רעב והזנחה חמורה. כמי שחיות בחברה פטריארכאלית דתית, הקושי שלהן הוא כפול ומכופל. כדי לחלץ את משפחותיהן מהמצוקה, הן נאבקות במסגרות הנוקשות ובתושייה מעוררת ההערכה הן מייצרות אמצעי קיום נוספים , מגוונים ויצירתיים עבור משפחותיהן.

בעשרות השנים הבאות,התווספו לחדרה רבדים נוספים של תושבים, אנשי 'העלייה השלישית',של שנות ה 20 וה 30 , שהקימו שכונות פועלים עם משקי עזר בפאתי חדרה. גם כאן, אין לתאר את עמידות המשפחות ויציבות השכונות , ללא תרומתן של נשות המשפחות. משקי העזר,הגדולים למדי ,שהן טיפחו היוו את הבסיס לכלכלת המשפחות.

העליות הרביעית והחמישית,השתלבו בעיקר במיתחם העירוני של חדרה, במיסחר ובשרותים. כאן אנו מוצאים נשים בעלות מקצועות חופשיים, או מי שלוקחות חלק אקטיבי בעסקי בעליהן .

העלייה המאסיבית בסמוך לקום המדינה משמעותית במיוחד לחדרה. בשנים אלה, היא משנה את פניה והופכת ממושבה לעיר, שבתחומה שני מחנות עולים(ברנדיס ונווה חיים) ומעברת אגרובנק הגדולה. כשאנו בודקים את מקומן של הנשים בכל אחת משלוש עליות אלה, מתגלה דגם חוזר: הן הראשונות להתנער מהלם המפגש עם החיים החדשים. הן נחלצות לעשייה, תחילה - משפחתית ובהדרגה גם ציבורית. למען חידוד התמונה יש להכניס לתהליך זה את נשות חדרה הוותיקות, שפעלו במסגרות אירגוני נשים וולונטריים– וי"צו, ארגון אמהות עובדות ואמנה. הן הקימו מערך סיוע והדרכה ראוי לכל שבח. רוב הזמן, אף עבדו בשיתוף מלא. הן יזמו בתי תינוקות, מפעל הזנה לילדים וחדרי הדרכה לאימהות . בעידודן, נשים עולות יצאו לעבודה (אף בשדות בבתי החרושת ובבתי אריזה) ולמדו את יסודות ניהול הבית והמשפחה בארץ חדשה, שלא לדבר על רכישת השפה עברית.

בהשוואה לקשיי הקליטה של גלי העלייה הקודמים, ייחודם של קשיי שנות החמישים נבעו במקרים רבים מעובדת היות משפחות העולים של תקופה זו במידה רבה פוסט משבריות .בין שקהילות המוצא שלהן התפרקו ובין שחוויות מלחמת העולם השנייה הותירה אותן  במצב טראומטי. גם כאן, מקום הנשים היה קרדינאלי. אי אפשר להציג תמונה חד מימדית, כמובן, אבל ללא ספק, המשפחות שהשתקמו והתקדמו בקצב המהיר ביותר היו הבתים בהם אם המשפחה הייתה הראשונה להתנער ולהטות כתף למשא הקליטה והשילוב.

במהלך העשייה המשפחתית, ובשלב מאוחר יותר, זו הציבורית, הן יוצרות מילון מושגים חדש :"השתלבות", "מעורבות" "עזרה הדדית" ו"מחויבות". היום, ברור לנו שללא תמיכתן האידאולוגית והמעשית של נשים, לא היה הישוב קיים!