הנשים "העלומות" של המושבה חדרה בארץ ישראל 1891 - 1914

  עת- 82  15.6.2004

בית ועד המושבה חדרה החדש שנבנה בסגנון אקלקטי מרשים נחנך ב- 1928 בטקס רב משתתפים. המברך הנכבד ביותר, היה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק שנוכחותו השרתה אווירת אקסטזה בקרב הנוכחים.

האירוע ציין את סיומו של פרק בחיי המושבה ידועת הייסורים והמוות- שלושה עשורים של מלחמת קיום שגבתה מחיר ללא תקדים: 40% מתושבי חדרה מתו במלריה הקטלנית.

בני משפחות הראשונים מחליטים לעשות מחווה ייחודית למייסדים. הם מזמינים 62 ציורי שמן של פורטרטים של אבות משפחות המתנחלים, לעיטור אולם ההתכנסות בבית הועד. האמן היה ד"ר מכס שפירא. רופא, כימאי, מודד וצייר חובב, חתנו של מ.מ.ברמן, יושב הועד הראשון של המושבה.  גם הוא  שכל את בנו התינוק במלריה החדרתית.

בין התמונות לא אף היה פורטרט של אישה!

כאן המקום להרחיב מעט על מקומם הדומיננטי של הגברים בעשייה היישובית של העלייה הראשונה.המעיין ב'ספרי היישובים' המתעדים בקפדנות ימים של ייסוד מושבות כמו זיכרון יעקב, ראשון לציון , גדרה נס ציונה וכד', מתרשם מהעשייה ה"גברית", במלל, אבל לא פחות מזה – בתצלומים. גם תצלומי עבודה בשדות ובמטעים מבויימת בהקפדה . גברים חובשי מגבעות לֶבֶד, בחליפות, ניצבים חזיתית אל מול המצלמה,כמי שמצהירים על מעמדם הניהולי ,לעתים – הכלכלי.

ממסמכי הארכיונים המושַבתיים מסתבר כי מנהלי התכתובות בעניינים הציבוריים הם,ללא יוצא מן הכלל, גברים. הם ניהלו את תהליכי רכישת הקרקע והיו חברי הוועדים המנהלים ומועצות היישובים. הם הנציחו את דיוניהם בספרי הפרוטוקולים,בהם נדיר ביותר למצוא אשה מחווה דעה. גם ענייני משפחה אינטימיים, יוצגו על ידי גברים, שלא לדבר על עניינים כלכליים .

עובדה מדהימה זו גרמה לנו לחקור את מעמד נשות המייסדים בישוב הצעיר. אנחנו יודעים את שמות כולן. היו בהן נשים עם שלושה שמות משפחה: שם נעורים, שם הבעל הראשון ושם הבעל השני, עמו התחתנה לאחר התאלמנותה.

במשך כ: 35 שנה לא הייתה להן זכות הצבעה למועצת המושבה! הן לא יכלו לבחור ולהבחר !

בעיתונות של סוף המאה ה- 19[1], התפרסמו מידי פעם סיפורים מזעזעים על חדרה. כמו למשל: סיפורם של "הנאהבים והנעימים" הצעירים בוטקובסקי וגולדנברג שהיו חברים עוד טרם עלייתם לחדרה כשליחי משפחותיהם מסובאלק ברוסיה. הם גרו בח'אן של חדרה ומתו בבית החולים ביפו תוך שבוע אחד,  ב 1898  ועצמותיהם הועלו לקבר אחים בחדרה בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

באותו פרק זמן ממש, מתרחש סיפור היתומה שנותרה יחידה ממשפחת גלוזגאל בת 5 נפשות, כולם קורבנות הקדחת.  העיתונות עברה עליו בשתיקה.

מה הם מקורות הידע שלנו על נשות התקופה? ולענייננו - על נשות חדרה?

מידע ישיר הוא נדיר ביותר. לא התמזל מזלן של נשות חדרה. לעומת ראשון לציון ירושלים או פ"ת, לא היו בה נשים-סופרות ו/או משוררות, על אחת כמה וכמה – כותבות דברי הגות או מכתבים למערכות עיתונים. היו, מן הסתם, כישרונות חבויים, אבל הם לא יצאו מן הכוח אל הפועל.

המושבה חדרה – רקע היסטורי

עשרים שנה לפני סוף המאה ה- 19, בעקבות פרעות אנטישמיות ברוסיה הצארית, חלה התעוררות גדולה להגירה בקרב מיליוני יהודי מזרח אירופה.רוב המהגרים פנו מערבה . מעטים, שאהבת ארץ ישראל בערה בליבם, חיפשו דרכים להגיע לארץ.

ארבע אגודות של 'חובבי ציון' ממזרח אירופה,  התאגדו לקנות נחלה להגשמת חלומם להקים ישוב כפרי חקלאי בארץ ישראל, אז - פלשתינה, שהייתה זה כבר 400 שנה תחת משטר עות'מאני. ב1890 , הם שלחו נציגים ['צירים' בלשונם] לרכישת נחלה בת כ30,000 דונם אדמה, דרומית לקיסריה. השטח היה פורה, שופע מים אך גם - ביצות נגועות במלריה. זמן קצר לאחר חתימת הסכם הרכישה, התחילו להגיע משפחות מתנחלים שנאלצו להתגורר במבנה ח'אן מוזנח של חווה חקלאית ,שלא היה ראוי למגורי אדם ומייד נכנסו לסחרחורת של כישלונות ואסונות.

פרט לשליחים בודדים שנסעו לבדוק את תנאי רכישת חדרה ואת תנאי המחיה בארץ ישראל, לא ידעו משפחות העולים לקראת מה הן הולכות.

הן באו לארץ אוריינטלית, מפגרת ורחוקה מרחק רב מכל מה שהורגלו לו. שלושים השנה הראשונות של חדרה, היו קריטיות. רק בתום העשור השלישי להתיישבות, היה אור בקצה המנהרה.

יש להדגיש כי גל עלייה זה הורכב ממשפחות. במקרים רבים, שלושה דורות של בני משפחה גרעינית שעל פי רוב נמנו על שכבה כלכלית ותרבותית מבוססת, עשו את מהלך הניתוק מחיים נוחים למדי בשם אידיאולוגיה ציונית .

בשנת 1960 מראיין הסופר והמתעד בן חדרה י.ל. שניראוסון את מי שנותרו מאותן משפחות. בהן נשים חלוצות שהגיעו לחדרה ב: 1891 או בעשור הראשון לאחר מכן. מרחק השנים לא גורם להן לחשוף מרירויות חבויות. הן מדברות בטון עובדתי של קבלה, ללא ביקורת, על משפחות שלא ברחו מחדרה כשילדיהן החלו למות במלריה זה אחר זה.

מכך אין ללמוד דימוי של חדרה כישוב בו הייתה חלוקת תפקידים נוקשה בין נשים לגברים. יש לנו עדויות לכך שהנשים פעלו מתוך בחירה. אחדות בהן, יוצאות דופן, אף מתוך שכנוע עצמי אידאולוגי עמוק.

מקרה יוצא דופן ראוי לציון הוא  של חיה רחל קוטלר נחומובסקי מילנר, שהייתה  בת למשפחת קוטלר האמידה מקובנה – שהיו תעשיינים (ביח"ר לעורות). בשנות 1880 לערך,היא מצטרפת למועדון חובי ציון המקומי, שם היא פוגשת בצעיר הנמרץ מנחם מנדל נחומובסקי ונישאת לו, במגמה ברורה להפוך את האידאולוגיה למעשה.

מנחם מנדל מקבל מינוי של בא כוח אגודת קובנה בארץ ישראל ועולה,  ב 1891, עם אשתו הצעירה ואמה לחדרה שם קנו להם נחלה. כשאר מתנחלי חדרה הם מקימים משק חקלאי מעורב (בעלי חיים, מטעים, ירקות) ובמקביל עם שאר המתנחלים הם מתמודדים עם ייבוש ביצות המלריה. מנחם מנדל עסוק בעסקי הציבור הנפתלים בתפקידו כ'מוכתאר' (נציג המושבה ) עם השלטון הטורקי. נולדים להם 4 בנות ובן. הראשונה לובה מתה בקטנותה, אחריה - מת האב בן ה36, שבשנת 1902 נעקץ ופיתח הרעלה. האלמנה הצעירה בהריון מתמודדת עם ניהול המשק והבית, ועם עניני כספים ומוכיחה ידע כלכלי וחקלאי. התינוקת, שנולדה לאחר מות אביה, מתה אף היא. לפי מנהג עתיק יומין מוציאים אותה לקבורה דרך החלון (כדי 'להטעות' את המוות). חיה לאה משלמת את מחיר חדרה כאשר גם הבת בתיה, בת 17 מתה ממלריה. הבן מתיתיהו סובל מנכות ברגליו. במהלך נסיעת ריפוי של האם והבן  לוינה, נפטרת בארץ גם הבת טובה.

חיה רחל לא שועה לעצת ידידים לעזוב את חדרה המקוללת. ההישרדות והמשך המפעל המשפחתי הם מרכז הווייתה. היא לא השאירה דוקומנט כתוב היא לא כתה יומן או ספר. כמו חברותיה היא אשת המעשה. מה שנותר לנו ממנה הם משפטים ספורים שעברו בין ידידיה ובני משפחתה.

שנים ספורות לאחר מכן היא מחליטה להשתדך לאלמן אב לארבעה,נח מילנר מירושלים. על תמיהת מכריה היא אומרת "הילדים זכאים לאהבת אם. אני, שאיבדתי ילדים, מסוגלת להעניק חום למי שהגורל פגע בו". נולדת להם בת משותפת – שרה. יתומי נח ,אמנם סוברים שהיא אמם הביולוגית.

כאשה עצמאית היא ממשיכה לנהל את המשק ומעודדת גם את בעלה השני לעסוק בעסקי הציבור.

בזכותה ניצלת חבורת אנשי ניל"י בני חדרה. באישון לילה, בעיצומו של "עוצר" שהפעיל הצבא הטורקי על המושבה,במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא יוצאת להזהירם מפני מאסר צפוי. בתירוץ של ילד חולה שיש להבהיל אליו את הרופא...

חיה רחל היא יוצאת דופן, אבל ישנן עוד אלמנות שמנהלות משק בית ומשק חקלאי ומתמודדות עם שאלות פיננסיות ואגרונומיות הנובעות מכך. גם פאני אשת ישראל (לוליק) פיינברג שמת ב1911,בגיל 46, מתמודדת עם ניהול בית ומשק וגם רחל סמסונוב אשת יעקב,מוכתר המושבה הטרוד תמיד, ממשיכה לנהל משק חלב ומחלבה ראשונה בחדרה לאחר מותו בגיל 48.

שלושתן נשים יוצאות דופן שנתנו גיבוי לעיסוק הציבורי של בעליהן מתוך הכרה בחשיבות העיסוק הזה להישרדות חדרה ולקידומה. הן לא מתעדות את עצמן ולא משאירות יומנים כתובים, אבל הן מנהלות משק בית שכולל אירוח נציגי השלטון ואישי ציבור במקביל לחיי משפחה מסודרים. אירועי המושבה מתקיימים תחת קורת גגן: חתונות, חגיגות בית הספר, בנקיטים אספות ציבוריות מפגשים עסקיים.

אבל נשים אלה גם יוצרות מקורות פרנסה נוספים. בתקופות של שפל כלכלי, של כשלון בחקלאות, של גזירות השלטון התורכי, פשיטת ארבה (1916) וכד', ישנן בחדרה נשים שביתן הוא למעשה בית אוכל לעוברי אורח, לפועלים . לעתים הן משכירות חדר או מיטה בבית המשפחה לשנת לילה.אבל במושבה נמצא גם נשים שאינן מן המתנחלות .אלה הן השכירות של ועד המושבה -  מורות, רוקחות או מיילדות.

העדרן של נשות הראשונים, "האמהות הגדולות" מהכתובים, כגון מהפרוטוקולים של וועד המושבה, או מהמכתבים הרשמיים השמורים בארכיונים עושה עמן עוול.

לשוא נחפש אותן בפרוטוקולים של האספות הכלליות של המושבה שם אין להן זכות הצבעה. ורק לעתים נדירות,בשוליים, הן מוזכרות - כאשר הן זועקות בדרישה לשכירת מיילדת מקצועית למושבה, גננת לילדים הצעירים, או רוקחת לבית המרקחת. הן היו התשתית האנושית של הישוב. הן באו מבתים אמידים שומרי מסורת ממזרח אירופה. חלקן מכפרים או אף מערים כמו וילנה ריגה וקובנה. בביתן דיברו אידיש ורוסית, הכירו ספרות ושירה רוסית והתפללו בעברית.

הן יצאו מסביבת חיים של שפע, ממשקי בית עתירי משרתים עם הליכות חיים מובנות, מסורתיות ומבוססות. ונקלעו באחת לסביבה טראומתית של ארץ מזרח תיכונית מפגרת. הן הגיעו לאזור כפרי ראשוני, נעדר תשתיות. ומייד, עם הניסיונות הראשונים לייצב את טלטלת ההגירה, ספגו את מכות המחלות והמוות שהיו חלק בלתי נפרד מאורח חיי ארץ ישראל של התקופה.

בעיני פרנסי חדרה, הן לא היו "ראויות" להיות מוצגות על קירות הבית הייצוגי של המושבה...

 

הנשים התימניות

עשרים שנה מאוחר יותר, ב- 1912, מגיעה קבוצה נוספת של משפחות להתיישב בחדרה.

מדובר בקבוצה שהייתה מנותקת פיזית מהציונות ומארץ ישראל, וחיה מאות שנים בסביבה מוסלמית סגורה. אלה הם עולי תימן. זו קהילה מיוחדת שעולה ארצה מתוך מניעים דתיים מסורתיים ומתמקמת בעיקר בשולי יישובים חקלאיים מבוססים.

תימני חדרה היו בני משפחות שעלו ב"עליית יבנאלי" הידועה.

למרות שהמושבה חדרה הביעה עניין ונכונות לקלוט אותם, הם מתקבלים כאן בחשד: הם שונים פיזית והתנהגותית, הם דוברים עברית בניב תימני והם חסרי כל.

ההבטחה להכין להם מגורים ראויים לא קוימה. בקיץ הראשון הם גרים בחורשות האקליפטוסים בלב המושבה, במחסנים, אפילו בלולים. בחורף מחוסר ברירה , הם מאכלסים את מבנה הח'אן המתמוטט. לאחר שנתיים נחלצת הקק"ל לסייע  ונבנית שכונת נחליאל הצנועה בצפונה של המושבה, בסמוך לנחל חדרה.

הגברים ייאלצו להתחרות על עבודות חקלאיות עם הפועלים הערבים בעלי המיומנויות  והניסיון. איכרי חדרה מעדיפים את הערבים.לעולים לא היה ניסיון חקלאי קודם והם עוברים מסכת השפלות קשה.

אבל מי שנדרשו לעבור את התמורה העמוקה ביותר הן הנשים התימניות. בתימן, בחברה סגורה ואולטרה דתית, היה מקומן מוגדר ומוגבל. זו הייתה חברה פטריארכלית מובהקת , בה הנשים לא ידעו קרוא וכתוב.

המצוקה הכלכלית המייאשת בחדרה ,מאלצת אותן לחפש סיוע לפרנסת המשפחה. הן עובדות בבתי האיכרים, במשקי העזר שלהם ואפילו בחקלאות, בעבודות ירודות בלתי מקצועיות. בעל כורחן הן מתחרות בפועלות הערביות המחושלות.

גם הן משלמות את מס המוות - ילדיהן מתים במלריה ובמחלות נוספות שהתעצמו עקב תזונה לקויה וסביבת מחיה ירודה.

האישה התימנייה ניצבת בתווך - בין הדרישה המסורתית לשמור על מעמדה כאישה כנועה בבית פנימה, לבין הצורך והרצון לקדם את משפחתה.

עקב עבודתה במשק ביתם של האיכרים, היא באה במגע עם דרך חיים ומושגים חדשים לה. היא מתחילה לדרוש מבן זוגה שיתוף בהכרעות כלכליות, בשיקולי חינוך הילדים, בשידרוג חיי היומיום בבית. בהדרגה היא מערערת את דומיננטיות הגבר במשפחה,וגורמת למצבי משבר בין- זוגיים ופנים-משפחתיים.

אבל היא גם זו שמוצאת אפיקים נוספים לכלכלת המשפחה: כמו בניית משק-עזר ליד הבית, לשיפור התזונה השוטפת של המשפחה ולמכירת עודפי תוצרת ליצירת מקורות כספיים נוספים. נשים תימניות נתנו שירותי כביסה לנשות האיכרים ולנשות בעלי המקצועות החופשיים בחדרה.  רבות עסקו  ביצירת כלי בית מקש/רפיה אותם קוששו בסביבה הקרובה, אחרות עסקו בריקמה ובתפירה.אחדות אף פתחו חנויות זעירות בשכונה.

חלוצות  העלייה השנייה והשלישית

באותה תקופה ממש - בעשור טרום מלחמת העולם הראשונה, מופיעה בחדרה קבוצה נוספת של נשים - החלוצות של העלייה השנייה.

הן רווקות, משכילות, בעלות השקפה סוציאליסטית שמשתייכות לחבורות "כיבוש העבודה" . הן מתגוררות במסגרת קומונלית, במבנים של אגודת עזרה הציונית מגרמניה. שם הן מנהלות את המטבח/מסעדה הקואופרטיבית של הפועלים.חלקן מייעדות עצמן לעלות להתיישבות והן גרות ומנהלות חווה חקלאית לימודית בפאתי חדרה. הן מכלכלות את החבורה ונאבקות בגברים הפועלים על הזכות לניהול עצמאי של חייהן.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, מציף את חדרה גל של קבוצות לקראת עלייה על קרקע (הכשרות) .זו היא העלייה השלישית. נוכחות הנשים שבהן בולטת בנוף המושבה, אך גם במעורבות בכל תחומי חייה. הן עובדות חקלאיות, שותפות בקבוצות בניין, עובדות במוסדות החינוך , ומכינות את עצמן לחיי התיישבות עצמאיים. הן משכילות ודעתניות ועם זאת, הן לומדות מיומנויות שתעזורנה להן בהמשך דרכן בקרב קבוצותיהן.אלה כבר ללא ספק אינן "נשים עלומות"!!

[1] מ. סמילנסקי "הצפירה" תשרי תרנ"ט