צבי רודין, ראיון במוזיאון "החאן" חדרה 2011

שנים אחדות : התבגרות 1941 – 1945

 

בר המצווה

ההכנות לבר המצווה שלי החלו 7-8 חודשים לפני כן.

החלו ללמד אותי לקרוא בתורה ואת ההפטרה. סבי שהיה, שומר מסורת, עמד על כך שאדע לקרוא לפי טעמי המקרא.

לימד אותי אדם ממשפחת פיקרש, אינני יודע מה היה משלוח ידו בסמטת יובל פעמיים שלוש בשבוע. הגעתי אליו לשעה לפי הצורך עד שהמלמד היה משוכנע שאני שוחה בחומר.

העלייה לתורה הייתה בבית הכנסת הגדול שעדיין לא סיימו את בנייתו, הקירות היו ערומים, הרצפה הייתה משטח בטון.

בשעתו הייתה מחלוקת האם לבטל את ביהכ"נ הישן ולספח אותו לבית ספר אחד העם. מי שנעמד כארי לשמור על ביהכ"נ הישן, היה יוסף חיים אורנשטיין שאמר "אין מבטלין בית כנסת".

סבי היה אחד מיוזמי בית הכנסת החדש. לכן, רצו ליצור עובדה, שיש בית כנסת חדש (בית הכנסת הישן קיים .הוא הוגדל ושופץ פעמיים).

עליתי לתורה קראתי את כל הפרשה וההפטרה. כל הציבור מנה כמה עשרות אנשים שחלקם לא היו קרובים. לאחר התפילה, סבא הכריז שכל הציבור מוזמן לחגיגת בר המצווה בביתנו.

לחגיגה הגיעו גם קרובים מחוץ לחדרה, חלקם לנו אצל בני משפחה אחרים.

לחגיגה עצמה הוכן מקום על גג הבניין ברחוב הרברט סמואל 72 (ליד השוק) הבית היה די חדש. בקומה העליונה גרו סבא וסבתא (למטה היו חנויות) ההורים גרו בדירה לידם. ידעו שיבוא קהל גדול, אבא עם ידידים התחיל להעמיד כעין סוכך על כל הגג. העלו שולחנות וספסלים פרסו מפות.

באותה תקופה הפרדסים היו בשיא גדולתם לכן הביאו מכמה בתי אריזה את החומרים. הכול היה עבודה עצמית, הכינו דגים ממולאים (גפילטע פיש) הביאו בלוקים של קרח, ובכל החדרים עמדו פיילות ובתוכם שברו את הקרח ועל זה שמו את התבשילים: אורז, צלי בקר ותפוחי אדמה. סבתא הייתה כל שנה כובשת ירקות סוגרת אותם בפחים כך שבעונת החורף היו לנו מלפפונים חמוצים.

החגיגה נמשכה לאורך כל היום.

הכינו הרבה עוגות יבשות "קיכלאך" ,טורטים ועוגות שמרים. לא היה חסר שום דבר. עוגות עם קרמים לא היו, אחרי הצהריים כשרוב הקהל התפזר, באו חבריי לכיתה כשלושים ילדים(היינו 15 בנים ו-15 בנות). החגיגה של הילדים, הייתה בחצר.

לילדים הכינו סוכריות, עוגות,השתוללנו שם, שיחקנו מחבואים, קלאס, "סוס ארוך", "דודס". מתנות קיבלתי רק ספרים. מאחד הדודים קיבלתי עט נובע עם בקבוק דיו קטן (זה היה יקר המציאות).

הייתי לבוש בחולצה לבנה, אינני זוכר איזה מכנסיים לבשתי.

 

משפחת ליפשיץ

בכל יישוב יהודי היה צריך שוחט ובודק. בחדרה כשהיה צורך לשחוט, הביאו בשר מזכרון יעקב. משפחת אורנשטיין שמוצאה מיהדות חברון הגיעה לחדרה ב1929 כשוחט המושבה ומוהל. אורנשטיין היה לבד, המושבה גדלה, הוא לא הספיק את הכל.

את שכרו קיבל מועד המושבה. כשאנשים התעקשו לשלם לו, הוא לא לקח לעצמו, אלא תרם לקופת גמ"ח (גמילות חסדים).

הועד החליט להביא את משפחת ליפשיץ,ליפשיץ הגיע בהמלצת סבי.

הם היו משפחה חרדית.

 

קנטרז'י (בערבית משמעות השם משהו שקשור לנעליים – סנדלרות)

משפחה שגרה מול ביתנו.

למייסד היו שלושה בנים: צבי,שלמה ודוב.

שלמה נפטר צעיר. צבי ודב היו בעלי המגרש. דב היה בחור מוזר ותמהוני אני זוכר אותו כאדם שהיה מסתובב במגרש, לא התחתן ולא הקים משפחה.

רוב הפרנסה הייתה מהמגרש, שזה היה מרכז המושבה, היו שם צריפים שהיו מושכרים לבעלי מלאכה גם בחצר היו מבנים מושכרים. הם חיו מדמי שכירות בעיקר. הייתה להם גם קרקע חקלאית שנדמה לי שהם החכירו אותה.

הם גרו בבית הפינתי[ בפינת הגיבורים/הרברט סמואל] שהיה בנוי מאבני כורכר עם גג רעפים. בחזיתו, שפנתה לרחוב הרברט סמואל, הייתה סנדלריה בשם: דוקטורסקי. כשהוא עזב אז הושכר לשען.

לצבי ואשתו אסתר (היא אמריקאית) נולדו ארבעה בנים:משה, מרדכי, שלמה ויצחק. משה ומרדכי כבר לא בחיים. שלמה הוא בן גילי, למדנו יחד.

הוא כיום גימלאי. יצחק נדד בעולם. באיזה שהוא שלב חזר לארץ התחתן כאן עם אילנה (ברגר?) בת חדרה אשר נפטרה צעירה. נולד להם בן, יצחק התגרש .

הבן של יצחק ואילנה גר בדירה שקיבל (התחתן עם בחורה מתאילנד).  האימא אסתר לאחר פטירתה – החלו סכסוכים על חלוקת המגרש. בסופו של דבר הגיעו לפשרה וחילקו את הירושה. כשמשה התחתן, אחרי קום המדינה התחתן עם בחורה [רבקה]שהייתה פליטת שואה, בחדרה ריכלו איך משה קנטרג'י לקח פליטה? כאילו אנשים מרמה פחותה, מאיפה היא באה? מה הייחוס שלה? יש אנשים שעד היום מדברים בסגנון כזה. גם בצבא, צחקו מהעולים החדשים, זה לא היה מכובד. שלמה שלמד איתי, עיברת את שמו לרז.

 

מכבי צעיר

הבית שלנו היה בעל השקפות ימניות, ואני הקצנתי עוד יותר (הייתי באצ"ל) לכן הלכתי למכבי-הצעיר. התנועה השתייכה לציונים הכלליים. (הפרוגרסיבים). מכבי הצעיר הכריז על עצמו כא-פוליטי. בהתחלה היה להם צריף במגרש של השוק. צריף קטן. מרבית הפעילות הייתה מחוץ לצריף.

בערך בגיל 11-12 הצטרפתי לתנועה. בגיל יותר מבוגר לקחו אותי למחנה (מדריכים) ראשי קבוצות. בגיל 14 הפכתי לראש קבוצה. לילדים בני 8-9.

הלבוש היה חאקי, עניבה כחולה עליה היה רקום סרט לבן. והיו כורכים על העניבה שרוך לבן ובקצה היתה משרוקית שאותה היו שמים בכיס החולצה על הכיס היה סמל. הסמל היה בצורת מגן דוד ועליו המלים מכבי, רקום בכחול.

כל שבת בבוקר היתה פעולה ולבוגרים יותר היו ערבי שישי. בערבי שישי ראשי הסניף היו מדברים על דברים ברמה הלאומית. שרים, משחקים משחקי חברה והיו רוקדים על הגג של המועצה המקומית, רקדו בליווי אקורדיון או מפוחית פה. בזמנים של חופשות היו פעילויות יותר ארוכות שארכו יום שלם, כמו לצאת להקים מחנה עם מקלות ואהלים ליד הנחל, או ביער חדרה. היינו מכינים מדורות וקולים בתוכם תפוחי אדמה וקלחי תירס. שיחקנו בסימני דרך.

 

בחופש הגדול

היו כנסים ארציים, מחנה של כמה ימים. את המחנה היה צריך להקים. כל סניף היה צריך להקים את המחנה שלו. והייתה תחרות בין הסניפים. בנינו סוכות על העצים, שיחקנו במשיכת חבל. הכיוון של התנועה היה ציוני כללי. החדירו לנו שהארץ היא שלנו. זו הייתה תקופה של מאורעות, הספר הלבן, איסור קניית קרקעות. "חומה ומגדל". והיה לנו אתגר ליישב את הארץ. במכבי הצעיר הייתי עד גיל 15.

 

בבית הספר החקלאי

למדתי ב[תיכון]חקלאי פרדס חנה. בשנה הראשונה נסעתי יום יום באוטובוס. אחרי השנה הראשונה רשמו אותי לפנימייה. המשטר בביה"ס היה נוקשה. בבוקר למדנו מקצועות כלליים כמו בכל בית ספר תיכון. המקצועות הריאליים היו ברמה גבוהה. בשנה הראשונה היו חמישה ימי לימודים רגילים ויום שישי יום עבודה. היינו צריכים להתייצב בפני מנהל המשק שהיה מחלק את התלמידים לעבודה.

 

בכיתה ו'

היו שני ימי עבודה ו- 4 ימי לימודים. בכיתות יא'-יב'. היו שלושה ימי לימודים ושלושה ימי עבודה. הסידור היה שבמהלך הלימודים התלמיד יעבור את כל ענפי המשק. היו מקצועות חקלאיים שלמדנו באופן עיוני ונבחנו עליהם כמו: משק חי, מטעים. מבני המחזור שלי כ- 3-4 נסעו לקליפורניה לאוניברסיטת ברקלי ללמוד חקלאות. המרצים מאוד התפעלו מהם והמידע שרכשו. את המקצועות: בוטניקה פיזיולוגיה של הצמח ותורת הקרקע למדנו בשפת המקור באנגלית לא היו עדין תרגומים לעברית.

כשהתחלתי ללמוד בחקלאי היינו 40 תלמידים סיימנו 19, היה סינון גדול. התאחדות האיכרים הייתה בעלת בית הספר. לתלמידים מצטיינים ולבני איכרים היא נתנה מלגות. בבית הספר שלנו למדנו 5 שנים כאשר חלק נכבד מהזמן היה עבודה. יצאנו

עם דברים מאוד חדשניים. למשל: חריש בקווי גובה. היה נהוג שחורשים בצורה נוחה, חריש בקווים רגילים גורם לסחף. מנהל המשק הנהיג שחורשים לפני המדרונות. במשק: היו רפתות, לולים, אורווה שהסוסים שמשו כבהמות עבודה: לחריש להסעה.

תלמיד שעבד ברפת התורנות הייתה ל- 24 שעות, היה גר בבית קטן, לא בפנימייה הכללית, אלא קרוב לרפת. היו בדרך כלל 4 רפתנים 2 בוגרים ו- 2 צעירים. מהחלב: חלק מכרו וחלק עיבדו: לגבינות, לבן, קפיר וכו'... הרפתנים היו קמים ב- 4 לפנות בוקר לחליבת לילה. במשך היום הכנו לפרות: אוכל, לפי סל מזונות. האחראי היה ד"ר ריטרמן מחדרה.

לביה"ס היו הרבה אדמות, גידלו בהם תלתן, , אספסת ותירס ירוק כמזון לפרות. בתקופת הלימודים שלי התחילו להכניס טרקטורים לעבודה מכנית בשדות. לחריש הראשון היו מזמינים טרקטור מבחוץ. פעם בשנה נפגשנו צוותים של בתי הספר החקלאיים בארץ, מקווה ישראל, כדורי, עיינות והייתה תחרות: קצירת שדה בחרמש, מי קוצר נכון ובכמות גדולה; מי רותם יותר מהר את הסוס לעגלה; מי מפרק הכי מהר את העגלה. ביה"ס תרם לי שאם אני עושה משהו, לעשות אותו בצורה הטובה והיעילה ביותר.

התרומה הגדולה ביותר, הייתה במסגרת החיים החברתיים בפנימייה. החינוך לסדר ולחיים בין אנשים שכפו עליך לחיות איתם, תוך שמירה על כללים והבנה יסודית שכל אחד ערב לחברו. בסופו של דבר, למרות שבזמן שאתה חי כך,זה היה קשה, ברבות הימים אתה מתגעגע לתקופה הזו של סדר ומשטר. למשל, בפנימייה היו 4 בחדר, הקפידו מאוד על הניקיון מספיק שאחד היה לא מסודר, כולם היו צריכים [להשלים את המטלות למדו להיות] ערבים [זה לזה], החיים בפנימייה מאוד אתגריים, קבוצות ספורט, דייקנות, חינוך לזמן וסדר.

בשנה האחרונה של הלימודים, הראש שלי כבר לא היה בלימודים, התעסקתי בענייני האצ"ל.[גויסתי על ידי חברי אליק זילבר מבנימינה, שהוריו היו מכרים קרובים של הורי]

 

מראיינת: תמר זעירא 31.10.2011

קורות חיים צבי רודין

 

עו"ד  צבי רודין  חדרה
ת.ז. 2086403
מס' רשיון 3408

משרד עו"ד  ונוטריון רח' הרברט סמואל 44  חדרה

 

קורות חיים

סיימתי את לימודי במערכת החינוך היסודי של המושבה חדרה

1941-  1946 לימודים בביה"ס תיכון חקלאי בפרדס חנה, מיסודה של התאחדות האיכרים. משך הלימודים היה חמש שנים היות והלימודים היו משולבים בעבודה במשק החקלאי הגדול של המוסד. בשנת הלימודים הרביעית הצטרפתי לא.צ.ל.

שנת שרות לאומי ופעילות בארגון הא.צ.ל, בעקבותיה נקלעתי לפעילויות לחימה בין ארגוני המחתרת השונים [ ה"סזון"] . במסגרת זו, נחטפתי , נאסרתי ועוניתי. הועברתי בחשאי לקיבוץ גבים בנגב.לקחתי חלק בהתגוננות מפני הפלישה המצרית לנגב.

1948 עם הכרזת מדינת ישראל ב 15.5.1948, חוילתי לחטיבת  "פלמ"ח – נגב" ושרתתי בה לאורך כל מלחמת השחרור.

1949  שוחררתי מצ.ה.ל. עקב מצב בריאות רופף.  לאחר תקופת התאוששות, נרשמתי ללימודי משפטים.

1951-1955 לימודי משפטים במחזור ב' באוניברסיטה העברית בירושלים

1956-1958   סטז' במשרד עו"ד ברוך רוטמן  בחדרה

1958  קבלת רשיון  לעריכת דין

1962  פתיחת משרד עצמאי לעריכת דין בחדרה המתפקד ברציפות ובו אני ממשיך לעבוד  גם כיום.

פעילותי הציבורית בתחום : ביחד עם עו"ד דוד ברמןז"ל ועו"ד אליהו כהן ז"ל ,יסדתי את הוועד המקומי של עורכי הדין בחדרה.יזמנו בניית מבנה ראוי לבימ"ש השלום בעיר. במסגרת הוועד הייתי פעיל, ואף יו"ר במשך כ15 שנה .

במשך 7 שנים הייתי חבר בביה"ד המשמעתי של הלשכה של מחוז .

במשרדי קיבלו הכשרה מספר מתמחים ומספר עורכי דין.

בשנת 1957 נישאתי לנינה לבית חפץ מחדרה. נולדו לנו שלושה ילדים: גיא-מרדכי (1961) נעמה (1966) ויוחאי-יחיאל (1971)

בתי  נעמה ובעלה משה ביטון הנם עורכי דין שעובדים עמי ותורמים תרומה משמעותית למשרד.

בני ד"ר מרדכי-גיא הוא בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה ותואר שלישי מאוניברסיטת וינה.