ניצן ביטון עבודת שורשים 2006

אבא של אמא – צבי רודין

ראיון ינואר 2006.

סבי נולד ב - 19/8/1928.
הוא נקרא על שם צבי, אבי אמו.

בדורות ההם יהודים שגרו בגלות נקראו בשמם הלועזי, דוד נקרא "הירש" שזה צבי בגרמנית.

לסבי יש 2 בני דודים שנקראים בשם זה : צבי בוקשטיין וצבי רפפורט , שניהם נקראים על שם אותו סבא שנפטר כשהם נולדו.

אצל האשכנזים לא מקובל לקרוא על שם אדם כל עוד הוא בחיים.

מוצא משפחתו של צבי:

מצד אביו: רודין – משפחה ממוצא רוסי שעלו לארץ ביחד בשנת 1912.

מצד אמו: בוקשטיין – משפחה ממוצא רוסי (אחר כך הפר לפולניה).

משפחת רודין הגיעו ביחד לארץ לבני משפחה מחדרה שהיו ממייסדיה.

משפחת בוקשטיין הגיעה לארץ טיפין – טיפין בתחילת המאה ה – 19.

אחד האחים היה ציוני אלעזר והגיע לארץ ראשון – 1920 – הוא דאג להביא את כל 6 אחיו ואחיותיו לארץ אחריו.

אבא של צבי יחיאל רודין (שעל שמו קרוי דודי יחיאל) , עלה לארץ כנער צעיר וגדל בחדרה.

כאשר אלעזר בוקשטיין הביא את אחותו חנה (אַנְיה) בוקשטיין לחדרה , חנה ויחיאל רודין הכירו במפגש של צעירים בחדרה.

אב משפחת רודין – מרדכי , התפרנס מכמה עיסוקים: פרדסן , בעל חנות מכולת וסוכן חברת דלק ("Shell" – סוכנות דלק אנגלית שהיום נקראת בארץ "פז") בחדרה.

בנו יחיאל (סבא רבא שלי) סיים את ביה"ס העממי בחדרה אבל לא יכול היה להמשיך ללמוד בגימנסיה (תיכון בימינו) במקום כי לא הייתה כזו.

לכן נסע עם חבר ללמוד בגימנסיה הרצליה בת"א (הייתה אז מלחמת העולם הראשונה).

הוא למד שם עד גיל 16 ( בשנת  - 1917) בשנה הזו , התורכים גירשו את תושבי ת"א והסביבה צפונה מפני שהאנגלים החלו לפלוש לארץ מכיוון מצרים.

סבא יחיאל חזר לחדרה ועבד בעיקר בפרדס שהתפרסם באיכותו ולא חזר ללמוד.

סבתא רבתא שלי (אניה בוקשטיין) סיימה בקטריולוגיה ברוסיה (חקר מחלות שמופצות ע"י חיידקים).

כשעלתה ארצה ב-1924 לא הייתה לה עבודה במקצועה.

היא עבדה ככימאית בת"א עד שהתחתנה עם סבא יחיאל ומאז עיסוקיה היו ציבוריים.

היא הייתה פעילה מאוד ב"ויצו" (הסתדרות נשים ציוניות) והייתה יו"ר הסניף בחדרה וחברה במועצה הארצית.

כשחנה הייתה צריכה ללדת את סבא צבי , היא חשבה שתנהג כמו כל נשות חדרה שילדו בבית בעזרת מיילדת כי בחדרה לא היה עדיין בית יולדות.

חברה טובה מחיפה התנגדה לרעיון והזמינה אתה לגור אצלה עד שתלד בבי"ח בחיפה.

לאחר שבועיים נולד צבי בבית החולים האיטלקי בחיפה.

אחרי שבוע בבית החולים חזרו לחדרה ברכבת ומשם באוטובוס מלווים בפרשים חדרתיים חברים של סבא יחיאל.

צבי היה בן יחיד ומפונק.

היה להם בית גדול בחדרה , שהיה בית ראשונים מ – 1896 , בו הייתה גם החנות.

4 שנים אחרי שצבי נולד החלו לבנות על ידו בית דו קומתי גדול שקיים עד היום.

ושם גרו שתי המשפחות.

 

ילדותו של צבי

צבי הלך לגן ילדים בחדרה אבל בגיל 4 וחצי הוא חלה בשחפת עצמות שפוגמת בעצמות.

לכן שלחו אותו לשוויץ עם אמו לרופאים שהתמחו בנושא ואמנם הוא התרפא.

כשחזר לארץ ידע צרפתית והיה צריך ללמוד עברית ממורה פרטי.

בגיל 14 היה מדריך בתנועת נוער "מכבי" וההורים לא הגבילו אותו בפעילות למרות מחלתו והרשו לו לצאת למחנות , מסעות של התנועה.

בית המשפחה הגדול נבנה בשנים שצבי היה בחו"ל , כשחזרו נכנסו לגור בו.

היה להם מקרר חשמלי ורדיו מהראשונים בחדרה.

בתקופה ההיא לא היו מכונות כביסה , אספו כביסה בארגזי כביסה ששימשו גם לדברים אחרים (ארגז הכביסה שאצלנו בגראז' היה עוד של אמא של צבי).

היו קובעים יום כביסה משותף – סבתא ואמא – יום לפני כן ממלאים אמבטיות עם מים ופתיתי סבון ומשרים את הכביסה למשך הלילה.

ביום הכביסה צבי היה מרתיח דוד ענקי של מים על מדורת עצים (זה היה התפקיד שלו ביום הכביסה).

היו מזמינים 2 נשים כובסות שעזרו בכביסה , מרתיחים את הכביסה ואחר כך משפשפים אותה על קרש כביסה ושוטפים.

אחר כך היה יום גיהוץ שבו גיהצו עם מגהצים שחוממו על גחלים.

תפקיד נוסף של הילדים באותה תקופה היה להביא גושי קרח מבית החרושת לקרח כדי לשים במקרר הביתי.

את החגים חגגו בבית של סבא שלא היה אדם דתי אבל שמר מסורת.

חגגו את החגים כמו היום , מאכלים מיוחדים של החג (מאכלים מזרח אירופאים רוסים) , ארוחות ערב משפחתיות וברכות.

סבתא של צבי הייתה הבשלנית של המשפחה ותפקידו של צבי כילד היה להביא את דברי המאפה מהבית למאפיה ובחזרה.

 

בר המצווה של צבי  - סבי עלה לתורה בבית כנסת בזמן שהיה בשלבי בנייה.

לאחר העלייה לתורה הוא עלה על הבמה והזמין את הקהל לסעודה בביתו.

הארוחה הייתה אצלם בבית על הגג , באו המון אנשים.

בערב הגיעו בני המשפחה ואחרי הצהריים הייתה חגיגה עם ילדי הכתה ששיחקו ורקדו בחצר.

משחקי הילדים בתקופה ההיא היו , עפיפונים , פורפרות (למי שלא מכיר סביבונים עם חוט שמושכים והסביבון מסתובב) , עגלות שהרכיבו לבד.

כל המשחקים היו מורכבים לבד . אופניים היו רק לעשירים , לא היו כבישים ומדרכות כך שאי היה אפשר לנסוע עליהם.

הרבה משחקי חברה , מחבואים , סימני דרך , חמור ארוך גם כדורגל וכו'.

מונופול באנגלית , קריאת ספרים .

היו לצבי המון ספרים שהייתה מתנה מאוד מקובלת  , הוא הכין קטלוג , מן ספריה פרטית.

צבי למד בתיכון חקלאי בפרדס-חנה.

הלימודים נמשכו 5 שנים מכיוון שהוא שילב גם לימודים וגם עבודה.

אז , חקלאות היה נחשב מקצוע חשוב ומי שמעבד את האדמה נחשב כמי ש"כובש את הארץ".

בבית חששו כי הלימודים היו כרוכים בעבודה פיזית וצבי נחשב חלש בגלל מחלתו.

היה סדר יום חצי צבאי , בשנה הראשונה למדו חמישה ימים ויום עבודה אחד.

בשנים השנייה ובשלישית: יומיים עבודה וארבעה ימים לימודים.

בשנים הרביעית והחמישית: שלושה ימי לימודים ושלושה ימות עבודה (7:30 – 16:00).

בבית הספר הייתה גם פנימייה וצבי היה בפנימייה.

עבודות החקלאות שלהם הייתה בפרדס , ברפת , בלול , בגן הירק – הכול תוחזק על ידי תלמידים.

בסמוך לפנימייה היה בית קברות ולידו שביל שבו היו אנשים הולכים צבי היה אז בן 17-18.

צבי וחברים היו מתעטפים בסדינים עם קרניים מקרטון , היו מורחים זבל כימי שזורח בלילה והיו הולכים על החומה של בית הקברות בערך ב-3,4 בלילה ומפחידים את מי שהולך בכביש.

פנו לרב בפרדס-חנה כי יש קללה שרובצת על המתים , הם לא נחים בשלווה.

גם היו מכניסים פצצות סירחון וממטרות אחד לשני לחדרים.

חברות באצ"ל - בתוקפת המנדט הבריטי כשהאנגלים שלטו בארץ , הישוב היהודי בארץ חשב שצריכה להיות כאן מדינה עצמאית יהודית , בייחוד על רקע השמועות של השואה.

הישוב היהודי היה קטן מאוד אז בהשוואה להיום (היום מעל 6 מליון ואז כ-600 אלפים).

היה ויכוח בתנועה הציונית בין ההסתדרות הציונית הכללית להסתדרות הרביזיוניסטית (רביזיה = בדיקה מחדש).

בראש ההסתדרות הרביזיוניסטית עמד זאב ז'בוטינסקי , ולטענתו את החזרה לציון (א"י) צריך לעשות בדחיפות.

אחרי מלחמת העולם השנייה המחלוקת בין הפלגים השונים החריפה בייחוד בישוב היהודי בארץ.

היהודים בארץ הגיעו למסקנה שהם צריכים להקים כח מגן יהודי ואי אפשר לסמוך על האנגלים שיגנו עליהם.

אז ייסדו את הארגון "ההגנה" והכל נעשה בסודיות ובמחתרת בהתנדבות.

זה היה הכח של ההנהגה הרשמית בארץ ישראל.

אלו שהיו קשורים עם ההסתדרות הרביזיוניסטית חשבו שאי אפשר להקים רק כח שיגן על היהודים אלא שצריך לגרום לאנגלים להסתלק מהארץ.

אלו יצרו כח צבאי מחתרתי שנקרא הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל).

גם כח מגן וגם כח שנלחם נגד האנגלים – כמה שימררו להם את החיים אחר כך יגרמו להם להסתלק מהר יותר.

היה ארגון קיצוני יותר שנקרא לוחמי חירות ישראל (לח"י).

היה מקובל שנערים בסוף בית ספר עממי מצטרפים לגדנע (גדודי נוער) , שהיה ארגון סודי מחתרתי שהכין את הנוער להצטרף להגנה.

גם שם היה הארגון צבאי , עם אמונים צבאיים סודיים (קרב מגע פנים אל פנים , מקלות וסכינים , ואח"כ השבעה , בגיל 15-16 אימונים בנשק).

צבי הצטרף לגדנע והעניין לא נראה לו , הוא חשב שאם רוצים מדינה עצמאית צריך לפעול לשם כך.

האצל נראה לא יותר מעשי וחבר שלו אליק זילבר דחף אותו גם להצטרף.

כדי להצטרף ל"אצל" הייתה צריכה להיות סודיות רבה: היו נרדפים גם על ידי האנגלים על ידי אנשי הישוב ו"ההגנה".

בדקו את צבי וקיבלו אותו כחבר ב"אצל".

טקס ההשבעה נערך בחדר סודי עם תנ"ך ואקדח , זה היה בחופש הגדול בין כתה י' ל- יא' (בערך בגיל 16).

בלילה הראשון היו קורסים בלילה בנשק ובאקדח ובתת מקלע.

היו מתאמנים בפרדסים , כל פעם במקום אחר סודי אחר שקבלת הודעות מהם בעל-פה מאנשים שלא הכרת.

אח"כ הייתה פעילות של הדבקת כרוזים נגד השלטון : היו יוצאים בלילות להדביק מודעות על לוחות המודעות ועל הקירות.

אחר כך , נתנו לצבי להחזיק מחבוא של נשק וכרוזים ( "סליק").

בחצר של בית ההורים היה חמור ומאחורי החדר שלו היה בור שאליו סילקו את הפסולת של החמור ושם צבי קבר את הסליק.

היו גם פעילויות גדולות יותר כמו פיצוץ פסי הרכבת של רכבת שמובילה כספים לחיילים הבריטיים ושודדים אותה.

צבי השתתף בהובלה של מה שלוקחים מהרכבת (כסף , נשק).

הוא היה מחביא את הנשק בשקים של החמור שלו ומעביר לאדם אחר שחיכה עם טנדר.

היו עובדים בצוות עם אנשים שלא מכירים , היו מזדהים בכינויים – כינויו של צבי היה אריאל.

הפעילות נמשכה כמעט עד קום המדינה (לפחות 10 פעמים השתתף בפיצוץ פסים).

לקראת סוף התיכון כשהיה בן 18 וחצי , כבר דנו באו"ם על החלוקה , באותו זמן הייתה מחלוקת קשה בין ההגנה לבין האצל.

המוסדות הרשמיים היהודים חשבו שה"אצל" ארגון מזיק.

אנשי ההגנה הלשינו, מיררו , חטפו ואף הרגו באנשי האצל.

אנשי ההגנה חטפו את צבי על מנת לקבל ממנו מידע על האצל.

2 אנשי פלמ"ח שהתחזו למי שלוקחים אותו לקורס בגבעת חיים , לקחו אותו בטנדר וקשרו אותו בבאר ישנה בגבעת חיים.

הוא הוחזק שם כשבוע עם מכות ועינויים.

ייתכן והיה מת אלמלא התערבו אנשי האצל בחדרה: איימו עליהם שיהרגו אדם מההגנה.

כתוצאה מזה הגלו אותו להתיישבות בנגב – קיבוץ גבים , ושם שהה חבול ומוכה. משך שנה לא היה בבית.

בין לבין התחילה המלחמה.

הצבא המצרי פלש לארץ ישראל , פסקו ההבדלים בין המחתרות. הנגב נותק. סבא ידע לדבר ערבית כך שקנה נשק מהערבים.

חיילו אותו לצה"ל והיה שייך לחטיבת הנגב.

 חטיבת הנגב סבלה את האבידות הקשות ביותר במלחמת השחרור.

צבי נלחם בחטיבה זו נגד המצרים.

היה בזחלם' הראשון שנכנס לבאר שבע כשנכבשה שוב והוא היה שייך לסיירת של החטיבה. הנגב היה במצור ונותק משאר חלקי הארץ , היה מחסור במזון ובמים מצב שנמשך כ- 7, 8 חודשים , הקרבות היו קשים מאוד.

בסך הכל צבי לא היה בבית 10 חודשים ויותר.

בתקופת קרבות זו צבי נפצע כמה וכמה פעמים כתוצאה מזה שעלה עם ג'יפ על מוקשים.

הוא היה שייך ליחידת סיירים – יחידת סיור שתפקידה לעשות פשיטות לתוך מוצבים של המצרים ומעקבים אחריהם.

יחידה זו פילסה את הדך לשאר הצבא בדרך לאילת.

באר-שבע עצמה הייתה אז עיר ערבית קטנה שננטשה בזמן המלחמה.

היא הוחזקה בעיקר על ידי הצבא המצרי כמרכז פיקוד שלהם.

המצרים פלשו לשם כשהוכרז על הקמת מדינת ישראל. עד אז היו מלחמות כנופיות של ערביי הארץ.

צבי היה בנגב כבר בזמן שבאו"ם הכריזו על תכנית החלוקה 11/47 , בת"א רקדו משמחה ובדרום הרגישו שזו תחילת המלחמה.

בתחילה היו פרעות של כנופיות בדואים וערבים שלא הסכימו לחלוקה.

עם ההכרזה על הקמת המדינה ב -5/48 , המלחמה הפכה מאורגנת על ידי המדינות השונות שסבבו את ישראל: מצרים,ירדן,סוריה,עיראק וכו'.

 

סיפור מעניין מתקופת המלחמה:

הקיבוץ יד מרדכי , נלחם נגד הצבא המצרי והיה במצור.

כשאזלו התחמושת והמזון הוחלט לפנות את הנשים הילדים והקשישים , דרך וואדי בשביל מסתורי. הפינוי היה בלילה , בשתיקה מוחלטת. באחד החילוצים הייתה אישה בהריון שלא הייתה יכולה ללכת ובקשה שישאירו אותה בוואדי , צבי נשאר איתה וכל השאר המשיכו לצעוד כי המצרים איתרו אותם והיה סיכון שישיגו אותם. על גופם היה ציוד של נשק ורימונים ומזון ומים. צבי החליט להשאיר את הציוד מאחוריו ולקח את האישה על הגב עד שחולצה.

הקיבוץ עצמו נכבש על ידי המצרים ורק בסוף המלחמה כשנכבש שוב הנגב , שוחרר הקיבוץ וחבריו חזרו.

 

לאחר המלחמה : בירושלים נפתחה פקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.

ירושלים הייתה מחולקת והאוניברסיטה התנהלה מבניינים שונים מפוזרים בעיר.

העיר הייתה קטנה והסטודנטים הכירו זה את זה.

בשנים האלו צבי עבר ללמוד בירושלים והכיר את סבתי נינה , למרות ששניהם מחדרה הם לא הכירו זה את זו.

בשבתות היו חוזרים להורים בחדרה ויוצאים שוב ביום א'.

נינה למדה בירושלים בסמינר למורות , באוטובוס לירושלים הם נפגשו לראשונה , צבי "התחיל" איתה בדאבל דייט וכך הם התחילו להיות חברים.

בירושלים צבי גר בחדר אצל דודתו מרים מרגלית אחות אביו ונינה גרה אצל סבא וסבתא שלה.

בתום הלימודים חזר צבי לחדרה כי אביו היה מאוד חולה והיה זקוק לעזרה בתחנת הדלק.

בנוסף עסק אז צבי בסוכנות ביטוח , כדי לקבל את התואר האקדמי היה צריך להשלים עבודת גמר ובחינה מה שנסחב זמן רב.

ונינה הייתה כבר בצבא ודחקה בו לסיים , מה שעשה זמן קצר לפני חתונתם.

לא היה נהוג לקיים אז חתונות פאר עם הרבה משתתפים, ולא היו אולמות שמחות.

את סדרי החתונה קבעו ההורים , בעיקר טיפלה בעניין סבתא אניה שהייתה חברה בויצ"ו וחברות ויצ"ו ארגנו להם חתונה באולם הכנסים שלהם בתל-אביב.

הייתה תקופת צנע ואי אפשר היה לערוך כיבוד מפואר.

נינה וסבא לא היו מעורבים במספר המוזמנים או המזון רק הזמינו מספר מוזמנים מועט.

החתונה התקיימה ביום חורף גשום ב29 בינואר 1957 במועדון ויצ"ו בתל – אביב.

בהתחלה גרו נינה וצבי בחדר אצל משפחת רודין וחיפשו דירה.

חברים של ההורים [ימימה ומשה ליובין] איפשרו להם לגור בביתם למשך שנה. אחרי שרכשו מגרש בשכונת האוצר בחדרה שם בנו את ביתם לבד , בית צנוע וקטן ברחוב האחרון בעיר מול פרדס שייללו בו תנים , שם נולד גיא,דודי.

לצבי היו עסקי ביטוח אך בסופו של דבר סיים את למודי המשפטים והתחיל להתמקד בהם. הוא היה עו"ד שכיר כשנתיים [אצל עו"ד ברוך רוטמן]ואחר כך פתח בחדרה משרד עצמאי ב 1961 , שמתקיים עד היום.

צבי שימש כיו"ר ועד עוה"ד המקומי ולקח חלק פעיל ביוזמה להקמת בהמ"ש בחדרה.

במשרד עוה"ד של צבי עובדים גם אמי ואבי , שניהם עורכי דין , ודודי יוחאי .

משך השנים עברו צבי ונינה לבית אחר בחדרה שם נולדו שני ילדים נוספים , אמי ודודי יוחאי.

בעשור האחרון , מתגוררים בקיסריה בבית עם משפחתי.

 

חפץ משמעותי:

  1. ספסל הכביסה מבית משפ' רודין בחדרה , גילו לפחות תשעים שנה , שימש לאיסוף כביסה כנוהג הזמן ההוא שעשו כביסה אחת למספר חודשים.
  1. ארון עץ עם דלתות זכוכית מעוטרות שהובא מרוסיה בשנת 1912 על ידי מרדכי וציפורה רודין. מאהבת חפצים היסטוריים , לקחו נינה וצבי את הארון לביתם והוא משמש ארון כלים היסטוריים ממשפחת רודין.
  1. תליון כסף ששימש במקור את מרדכי רודין כארנק לכסף קטן והפך להיות תכשיט של אמי. הסבא של סבא נהג לשים אותו בכיס פנימי של הז'קט.