עבודת שורשים אורי ביטון

מגיש: אורי ביטון
כיתה: ז'4
בית ספר: המשותף חוף הכרמל
2011

 

מבוא

בעבודת השורשים אני רוצה לחקור וללמוד על משפחתי ובנוסף לגלות דברים חדשים שלא ידעתי על מנהגים, מסורות ועל מקורותיי.

אני גם רוצה לגלות דברים חדשים שיכולים להועיל לי בחיים מהדורות הקודמים ומההתנהלות שלהם אז והיום.

אני מקווה להשיג בעבודה זו ידע על השינוי שהיה במהלך השנים והדורות במשפחתי, ובכלל של התקופות. בנוסף, אני רוצה לגלות מה הפך את הדמויות במשפחתי למשפיעות עליי ואיך הן למדו את הדרכים שבעזרתן הן מחנכות אותי .

אני אבנה ואכתוב את העבודה בצורה שנוחה לקריאה ומלמדת את הקוראים על התקופות והשינויים שחלו ביניהן.

עבודתי תכלול את הנושאים שלדעתי הם הכי חשובים ביומיום של כולם בכל הדורות ועל השינויים שחלו במהלך השנים באותם הנושאים ואיך שינויים אלו משפיעים על הדורות.

מעבר לחקר משפחתי אני רוצה ללמוד על ההבדלים שהיו בין הדורות ועל השפעתם על חיי ועל חיי משפחתי.

אני מקווה לשמוע סיפורים על דברים מסוימים שאני יכול לשמוע רק מבני משפחתי וללמוד מאותם סיפורים על השינויים שהם עשו בהיסטוריה של משפחתי ואולי גם בהיסטוריה של דברים גדולים יותר, כמו מדינת ישראל.

 

פרק ראשון-פרק ה"אני"

שם פרטי: אורי.

שם שני:אברהם.

שם משפחה:ביטון.

מין: זכר.

תאריך לידה:17.09.1999.

הסיפור מאחורי שמי:

לשמי הפרטי יש שני פירושים:

  1. אורי=האור שלי,ההורים שלי אמרו לי שכשנולדתי הם ראו בי אור,האור שלהם,ולכן קוראים לי אורי.
  2. אורי דומה לשם אברהם (שזה השם השני שלי) וזה היה שמו של סבי זכרונו לברכה ,אברהם ביטון, סבא נפטר שלוש שנים לפני שנולדתי ולכן החליטו לקרוא לי על שמו, אורי אברהם.

שם משפחתי:

ה"ביטונים" טוענים שביטון זה עיוות של המונח pitton .

משפחתו של אבי עלתה לארץ ממרוקו, אבל השורשים שלהם הם מגירוש ספרד. בספרד, שם המשפחה ניתן לפי המקצוע שבו עסקת, במקרה שלי pitton=חלילן,זה אומר שבעבר המשפחה שלי הייתה משפחה של חלילנים.

כשמשפחתי הגיעה למרוקו שמם הפך לביטון מכיוון שהערבים לא יכולים לבטא "פ" והם מבטאים במקום "ב".

לפני כמה זמן נודע לנו שבאנגליה ישנו כפר בשם bitton village ואולי המקור שלי הוא בעצם משם ולא מספרד... אבל לא נראה לי כי ככל שידוע על משפחתי , מקורותיה הם היהודים שהגיעו למרוקו מספרד למדינות יבשת אפריקה.

 

תכונות בולטות והאני מאמין שלי:

אני בן-אדם רגיש, חברותי, אכפתי, דבק במטרה, ואומנותי (לפחות זה מה שכולם אומרים), אני אוהב סתלבט (כמו כולם) אבל אני עדיין משקיע בדברים שחשובים ומעניינים אותי.

אני אדם מסורתי (לא דתי). אני הולך לבית הכנסת באופן קבוע כל יום שישי עם הורי ואחי וגם מתפלל בחגים.

אני מאמין בהשקעה בכל דבר שאתה עושה ובניסיון להשגת הדברים שאתה מאמין  בהם בצורה הטובה ביותר שאתה יכול, אני מאמין בחברות, יושר, נאמנות, דבקות במטרה, כבוד, משפחתיות ועזרה לזולת.

 

תולדות חיי (עד עכשיו):

אני גר בקיסריה עם הורי, משה ונעמה ביטון, ואחי, ניצן, בשכנות עם סבי וסבתי מצד אמי, צבי ונינה רודין.

נולדתי ב-17.09.1999 בבית החולים לניאדו בנתניה בתור תינוק קטן עם "מוהוק".

מגיל 2-4 הלכתי לגן אורנה בחדרה, שם הורי עובדים, אחרי זה עברתי לגן מירי  בקיסריה עד גיל 6.

את תקופת ביה"ס היסודי עשיתי ב"ביה"ס היסודי קיסריה" ואחרי שש שנים עברתי ל"ביה"ס המשותף חוף כרמל" שם אני לומד היום בכיתה ז'4.

 

 

תחביבים וכישרונות:

בגיל 7 התחלתי לנגן בפסנתר אצל המורה לודמילה, עד גיל 12 למדתי בשיעורים פרטיים סגנון קלאסי ואחרי הרבה יצירות קלאסיות עברתי בגיל 12 ללמוד אצל המורה ג'ון (שמלמד באולפנה למוסיקה בבי"ס) והתחלתי ללמוד ג'אז, לא הפסקתי לנגן קלאסי, הייתי גם חבר בלהקת רוק בקיסריה איתה הופענו במקומות שונים (אפילו באמפי של קיסריה), בנוסף אני לומד עם אלכס ורדי במצוינות במוזיקה ועם רונן אשטמקר בהרכב.

אני גם משחק גולף ואני חבר באקדמיה לגולף של "מועדון הגולף קיסריה" שם אני משחק ומשתתף בשיעורים כבר 3 שנים. אני מאוד אוהב לשחק גולף כי זה משחק מהנה (לא כמו שכולם חושבים), חברותי ומתבסס על אמון בין שחקנים (כמו שאני אוהב). אני משחק גם בתחרויות, בינתיים זכיתי בגולף פעמיים  מקום שלישי  ואני מקווה לזכות גם מקום ראשון בעתיד.

חיות מחמד:

יש לי בחדר אקווריום עם דגים שונים שבהם אני מטפל.

יש לנו בבית גם תוכי מצחיק שצווח על כל דבר.

יש לי גם כלב שנולד ביום ההולדת השישי שלי, קראתי לו בוני, הוא מלווה אותי כל בוקר להסעה, הוא כלב מאוד ידידותי אבל נוטה להסתבך בצרות ובגלל זה לאחרונה הוא נפצע קשות

בעין ואיבד בה את הראיה למרות שהוא מסתדר יפה גם ככה.

הכלב שלי-בוני

 

חוויות וסיפורים מהילדות:

אני ומשפחתי אוהבים לבלות ביחד ולצאת לחופשים ביחד ואני זוכר כמה חוויות וסיפורים מהחופשות כמו שכשעשיתי סקי לראשונה הייתה לי מורה שלא ידעה אנגלית ואני דיברתי איתה רק בשפת גוף ובשלוש מילים שלמדתי בגרמנית.

כשהייתי בן 3 וחצי, שברתי את הקרסול וכשהלכתי לצילום רנטגן הרופא צילם לי בטעות את היד במקום את הרגל, אני לא זוכר את זה אבל סיפרו לי שזה היה מצחיק מאוד.

אני בגן עם גבס

 

 

פרק שני - משפחתי הקרובה

 

אמי , נעמה רודין-ביטון:

אמא היא "ילדת סנדוויץ' ", בת בין שני בנים, דודי יוחאי שגר עם אשתו (שגם לה קוראים נעמה...) בקריית אונו ודודי גיא שגר בוינה ,אוסטריה ,שם הוא עובד בתור יועץ משפטי בבנק.

להוריה קוראים צבי ונינה רודין.

אמא נולדה ב-25.05.1966 ונקראה "נעמה" מכיוון שאמא שלה חשבה שייוולד לה בן והיא תקרא לו  נועם... וגם היות ונולדה בחג השבועות ו"נעמי" כבר הייתה במשפחה אז  קראו לה נעמה.

אמא גרה בחדרה עד גיל 19 ואז עברה לגור בגבעתיים עם אבי בגלל לימודיה באוניברסיטה.

היא גרה בגבעתיים עד שאחי ,ניצן, נולד וכאשר הוא נולד היא,אבא וניצן עברו לחדרה. כאשר ניצן היה בן 3 הם עברו לקיסריה שם הם,אני וסבתי וסבי (נינה וצבי) גרים עד היום.

כאשר הייתה נערה היא למדה ב"תיכון חדרה" שם למדה במגמת מזרחנות (ערבית מוגברת) ועד היום היא משתמשת בהיכרות עם השפה בעבודתה.

אמא שירתה שירות צבא מלא בשני תפקידים : מ"כית של בנות טירוניות, ומש"קית ח"ן במפקדה של חיל הרפואה.

לאחר הצבא, למדה אמא באוניברסיטת בר-אילן תואר ראשון בקרימינולוגיה וסוציולוגיה ובמכללה למנהל למדה תואר ראשון במשפטים.

בשנת 1995 קיבלה אמא את ההסמכה של לשכת עורכי הדין ומאז היא עובדת במשרד עורכי הדין המשפחתי שסבי הקים בחדרה עד היום (גם אבי וגם סבי עובדים שם).

אמא היא עורכת דין ונוטריון ומתמחה בדין האזרחי.

 

 

אבי - משה דוד ביטון:

אבא הוא האח הקטן ביותר מבין 9 אחים ואחיות, זהבה,יוסי, אתי, מזל, שושי, מיקי, ציונה ושלומי. להוריו קוראים עליזה ואברהם ביטון, סבא אברהם ז"ל נפטר. יש לו אחות חורגת בשם זהבה מהנישואים הקודמים של אביו ז"ל.

אבא נולד ב-19.04.1966 ונקרא על שם רב מרוקאי בשם ר' דוד משה.

אבא גר בשכונת נווה חיים שבחדרה עד גיל 19 ומאז עבר עם אמי לגבעתיים, כאשר אחי נולד הוא ואמי חזרו לגור בחדרה וכשאחי היה בן 3 הם עברו לקיסריה שם אנו גרים היום עם ההורים של אמי.

אבא בא ממשפחה דתייה וקיים אורח חיים דתי עד התיכון שאז חזר בשאלה אך לא ניתק את הקשר עם משפחתו, בתיכון אבא למד ב"תיכון חדרה" והיה נחשב לספורטאי מצטיין בייחוד בתחום הריצה והשתתף בתחרויות שונות.

בשירותו הצבאי אבא היה חייל בגדוד הנ"מ (נגד מטוסים), וחלק נכבד משירותיו, גם במילואים, הוא היה מדריך לחיילי נ"מ.

בזמן שירותו הצבאי זכה אבא באליפות צה"ל בספורט בתחרות משולבת של מאמץ כושר גופני וירי.

מאז שגר עם אמי בגבעתיים ועד להתחלת לימודיו באוניברסיטה, אבא בעיקר עסק בתפאורות ואף הייתה לו חברת תפאורות משלו לתפאורות ובימות.

אבא למד משפטים במכללה למנהל בנתניה ומאז שנת 2002 הוא עו"ד, ועובד עם אמי וסבי במשרד עורכי הדין המשפחתי בחדרה.

אבא הוא עורך דין ומתמחה בדין האזרחי.

 

אחי - ניצן ביטון:

ניצן נולד ב-10.09.1993, הוא אחי היחידי ויש בינינו קשר טוב וחזק.

כאשר ניצן נולד הוריי עברו לגור איתו בחדרה וכאשר היה בן 3 הם עברו לקיסריה שם אני, הם וסבי וסבתי גרים עד היום.

ניצן מנגן 8 שנים תופים והייתה לו להקה בשם "שכל ישר" שהתפרקה כי כל חברי הלהקה התגייסו למקומות שונים בצבא.

לפני שנה ניצן סיים את לימודיו ב"בית הספר המשותף חוף כרמל" והוא התגייס בחודש מרץ לחיל התותחנים.

 

ההורים:

אמא ואבא הכירו זה את זו עוד בתיכון ובתנועת הנוער "מכבי צעיר" ומאז כיתה י"א שהם חברים ואפילו למדו באותה כיתה.

בשנים שבהם שירתו בצבא ולמדו במכללה ובאוניברסיטה הם התגוררו בדירה משותפת בגבעתיים.

ב-22.08.1990 התחתנו אמא ואבא ומאז, בסמוך ללידתו של אחי עברו לגור בחדרה.

בשנת 1996 הם, אחי וההורים של אמי עברו לגור בקיסריה בבית דו-משפחתי שם כולם וגם אני גרים עד היום.

אמא ואבא בחתונתם.

 

סבתי – עליזה ביטון:

עליזה, אמא של אבי, נולדה ב-1925 בערך, תאריך הלידה המדויק שלה לא ידוע מכיוון שבעיר הולדתה הנקראה "תגמות" לא היו בית חולים או חדרי יולדות ולכן לא ידוע התאריך המדויק של לידתה. לרוב ביו יודעים את הולדת התינוק לפי החג הסמוך להולדתו ולפי מה שידוע לסבתא היא נולדה בסמוך לתשעה באב.

שם לידתה של סבתי הוא "עיישה" שפירושו בעברית הוא חיה.

אולם בעת עלייתה לארץ פקיד הרישום שקיבל אותה בנמל החליט לעברת את שמה לעליזה ללא שום קשר לשם הולדתה ומאז ועד היום היא קרויה עליזה.

שם הנעורים של סבתי הוא "אלמקייס". לאחר שהתחתנה עם סבי אברהם ביטון ז"ל שם המשפחה שלה הפך ל"ביטון".

לסבתא 5 אחיות ו-4 אחים, היא האחות הרביעית.

לאביה קראו שלמה ולאמה רחל.

בעיר הולדתה כל הקהילה היהודית הייתה קהילה דתית שומרת מסורת וגם בעלה, סבי אברהם ביטון ז"ל, היה אדם דתי ורב מכובד בשכונה.

אביה של סבתא שלי (סבא רבה שלי) היה מייצר מזרונים ואוכפים בעל שם והיה סוחר בהם בשווקי הערים בכל רחבי מרוקו ולכן הוא היה נעדר מהבית חודשים רבים. למעשה את משק הבית בבית סבתי ניהלה אימה שלה שהייתה בעלת חנות למוצרי מזון וניקיון.

ביום הייתה אימה של סבתי (סבתא רבה שלי) אורגת שטיחים ובדים ובערב הייתה עובדת בחנות.

בזמן מלחמת העולם השנייה שלחו האמריקאים למרוקו מנות מזון בכדי לחלק לתושבים. בחנות של סבתא רחל היו מחלקים את מנות המזון באמצעות תלושים כפי שהיה בתקופת הצנע בארץ. מנות המזון כללו בין היתר אורז , תמרים ושמן. התמרים היו מגיעים בגושים וסבתא רחל הייתה מחלקת אותם למנות קטנות שחולקו לתושבים לפי התלושים.

את הכסף מפדיון המכירות בחנות הם היו מחביאים בתוך בור שחפרו בחנות ומעל הבור הניחו מעין כסא.

פעם אחת נכנסו שודדים לחנות ואיימו לשדוד את סבתא רחל. היא התיישבה על הכסא שהיה מונח על הבור ואמרה לשודדים "בבקשה כל החנות לרשותכם קחו כל אשר תרצו" הגנבים אשר היו מעוניינים בכסף בלבד עזבו את החנות מבלי לקחת דבר.

אורח החיים בשנות ילדותה של סבתא:

הבתים בכפר הולדתה של סבתא היו בתים קטנים עשויים מחימר ולבנים. לא היה בהם לא חשמל ולא מים זורמים.

את המים לשימוש ולצריכה הם הביאו בדליים מהנהר הסמוך , בנהר הם גם היו עושים את הכביסה ומתרחצים.

יום הכביסה נמשך יום שלם שבו היו הנשים יוצאות מהבית בבוקר, כובסות את הכביסה ואחרי שהתייבשה חוזרות הביתה.

בחורף הנהר היה קופא , ואת המים היו חוצבים מן הקרח וממיסים בקדרות המוסקות בגזרי עצים.

לכל כמה בתים היה טבון משותף (במרוקאית "פראנה") בנוי מלבנים בו היו אופים את הלחם ובשבת היו משאירים בתוכו את האוכל לשבת כיוון שלא היה להם חשמל ומים וכי היו אנשים דתיים שומרי מסורת.

לילדים היו תפקידים שבהם עזרו להורים במלאכות היום יום.

תפקידה של סבתא היה לסדר את הבית , לטחון את החיטה באבני רחיים לקמח , לאחר שטחנה את הקמח הייתה יורדת לנהר להביא משם מים.

 

משחקי ילדות:

את הצעצועים שלהם הכינו הילדים לבדם.

הבנות היו לוקחות שאריות בדים ועוטפות בהם קלחי תירס ששערותיו בולטות החוצה. את הבובות היה אסור להכניס הביתה ולכן היו משאירים אותן בחוץ עד יום למחרת.

בחורף הן היו משחקות בחרוזים בתוך הבית כיוון שבחוץ היה קר ומושלג.

בתקופת האביב הם היו משחקים באגוזים שהיו בשפע באזור מגוריה.

כיצד חגגו "בר מצווה" במרוקו:

בר המצווה במרוקו נחגג ע"י מנהגים רבים ומגוונים,כגון:

שחיטת כבש- בעבר משפחתה של סבתי נהגה לשחוט כבש כאות לשמחה,לאחר שחיטת הכבש היו נוהגים להכין מאכלים טעימים.

בתמונה- (אחת מתמונות ספורות שנמצאו בין חפצי סבי המנוח אברהם ביטון ז"ל לאחר פטירתו) – סבי, בצעירותו עם חבריו ליד מתקן לתליית בשר כבש לאחר שחיטתו, מרוקו, תחילת המאה ה-20. (סבי ,אברהם ביטון, נמצא משמאל)

 

חינה- החינה מסמלת את השמחה והאושר שבחגיגה.בחינה נוהגים ללבוש מלבושים צבעוניים וחגיגיים (במרוקאית מלבושים אלה נקראים "כיפתנים"), וגם נהגו לחבוש כובעים מיוחדים (במרוקאית כובעים אלה נקראים "טרבושים").

החינה זהו חומר שמסמל מזל והצלחה ונוהגים למרוח אותו על כף היד, וזה נשאר כמה ימים על היד בכדי שיזכרו את השמחה וההילולה.

המתנות המקובלות בעדה המרוקאית היו ספרי תורה שונים ומגוונים ושעון ליד בשביל חתן בר המצווה.

חתן בר המצווה היה עולה לתורה כמו שנהוג בדת היהודית

חגיגת בת המצווה הייתה שולית ופחות חשובה מחגיגת בר המצווה.

המרוקאים חוגגים את בת המצווה בסמליות ובצניעות.

 

נישואין:

סבתא התחתנה בגיל צעיר מאוד (בגיל 12) לסבא אברהם ביטון ז"ל שאלה היו לו נישואים שניים. הנישואים היו תוצאה של שידוך, כך היו מחתנים בכפרים ההם ובתקופה ההיא.

החתונה הייתה חתונה כדת משה וישראל ונמשכה 8 ימים שבמהלכם חגגו בריקודים שתייה ואוכל, שחטו בקר ובעיקר שמחו.

במהלך החתונה נהגו לקחת העגל והיו מקשטים אותו בכל התכשיטים שהכלה הייתה לוקחת כנדוניה ולאחר שהורידו ממנו את כל התכשיטים היו שוחטים אותו.

בד"כ נהגו בכפר לחתן כמה זוגות ביחד. בחתונה של סבתא התחתנו יחד אתה ועם סבא 4 זוגות נוספים.

לאחר החתונה עברו סבי וסבתי לגור בכפר אחר שנקרא "זרקטן". זהו כפר סמוך לכפר הולדתה של סבתי. סבא היה הבכור במשפחתו ולאחר מות הוריו טיפל ופרנס את אחיו שעברו גם הם להתגורר איתו ועם סבתא בכפר "זרקטן".

כשסבתא נשאה לסבא , הוא היה מטופל בתינוקת מנישואיו הראשונים , שכן אשתו הראשונה נפטרה בסמוך ללידתה.

בת זו היא דודתי הבכורה , שמה זהבה , והיא היתה זו שעלתה לארץ לפני כל המשפחה במסגרת "עליית הנוער" ממרוקו.

לאחר נישואיה , בנוסף לטיפול בילדיה ובביתו של סבא , טפלה סבתא גם באחים ובאחיינים של בעלה , למרות שהייתה צעירה מאוד היא ידעה את עבודות הבית , שהיו אז מאוד קשות ( להזכיר , לא היה חשמל ומים זורמים בבתים).

למעשה סבתא הייתה עקרת בית , סדר היום שלה היה קשה ועמוס וכלל עבודות בית , טחינת קמח , כביסה וכו'.

בנוסף לעבודות אלו, כאישה נשואה במרוקו עזרה סבתא בפרנסת הבית ביצור כפתורים מיוחדים שהיו משמשים לקישוט ג'לביות (כמו זו שסבתא לובשת בתמונה)

סבתא מתארת את עבודתה כעבודת יד באמצעים פרימיטיביים ממוט ברזל ("מולדי") וקישוט בחוטי זהב שסבא קנה במיוחד לשם כך בשוק ממרקש.הכפתורים היו נמכרים בהרבה כסף שעימו קנה סבא בשוק מוצרים שונים לבית לפי בקשתה.

מנשואים אלה נולדו לסבא וסבתא 9 ילדים (אחד מהם נפטר בגיל מאוד צעיר).

ארבעה נולדו במרוקו וחמישה בארץ.

אבא הוא בן הזקונים.

לסבא וסבתא ביטון 23 נכדים ו- 17 נינים.

עליה לישראל:

בתקופה בה חיו סבא וסבתא במרוקו שליט מרוקו היה המלך חסן הראשון.

במרוקו צורת השלטון הייתה מלוכה (עד היום), ולא הייתה דמוקרטיה.

היהודים עד שנות ה50 חיו באחווה ושיתוף פעולה עם הערבים,בתחילת שנות ה50 הערבים החלו לרדוף את היהודים. כתוצאה מכך הייתה עליה גדולה של יהודים לארץ ישראל.

בשנת 1955, היה גל עליה הראשון הגדול ממרוקו, זאת הייתה עלייה באישון לילה.היהודים עזבו את רכושם והגיעו אל ריכוזי העלייה של הסוכנות היהודית שעזרה להם בבריחה אל ארץ ישראל. סבא היה בין הפעילים בסוכנות ותפקידו היה להבריח יהודים למקום היציאה לארץ. בשלב מסוים הלשינו על פעולותיו אלה של סבי ולכן סבי וסבתי שהיו אז הורים לארבעה ילדים:יוסף,אסתר,מיכאל ומזל, נאלצו לברוח ממרוקו ולהשאיר מאחוריהם את כל רכושם.

הם הגיעו אל העיר "מרקש" ומשם,באוניה הפליגו אל חופה של ארץ ישראל אל נמל חיפה. מחיפה הם הגיעו אל המעברה "חרובית".

החיים במעברת חרובית-  במעברה  גרה משפחת ביטון מס' שנים ושם נולדו להם 3 ילדים.

החיים במעברה היו קשים מאוד מכל בחינה שהיא : העולים קבלו פחון , ללא ריצוף , חשמל או מים . למעשה היה זה פחון בעל חלל אחד גדול בו היתה צריכה סבתא לגדל 7 ילדים בתנאים של עוני ומחסור קשים. בקיץ הפחון היה לוהט ובחורף קר ודולף. סבא עבד בקרן הקיימת אולם בגלל קשיי הפרנסה סבתא יצרה מקורות פרנסה ומחייה נוספים.

כך למשל היא גידלה גינת ירק ועופות לצריכה עצמית. בנוסף הם היו מייצרים ערק ביתי מתאנים , אותו היו מחליפים עם דיירי המעברה האחרים תמורת מזון שחסר להם.

למרות התנאים הקשים שסבתא מתארת , מבחינתם של סבי וסבתי זה היה חלום שהתגשם.סבי היה איש דתי מאמין גדול,שהעלייה לארץ מבחינתו הייתה קיום מצווה גדולה. למרות שבמרוקו הם לא חסרו דבר והיה להם מעמד בקהילה בה חיו , הם לא ראו בעלייה לארץ "חלום שהתנפץ",אלא הגשמת חלום וקבלת ארץ ישראל כמו שהיא למרות הקשיים ותנאי המחייה הקשים.

בתחילת שנות השישים שיכנו את המשפחה בבית סוכנות בעל 2 חדרים בעיר חדרה.

היה זה בית צפוף (50 מ"ר) שבו גידלו סבתא וסבא את כל המשפחה , ואפילו טיפלו בילדי השכנים .

בחדרה נולדו להם 2 ילדיהם האחרונים , בהם אבי משה.

בתקופת המגורים בחדרה , בנוסף לגידול הילדים , הייתה סבתא עובדת בעבודות שונות מחוץ לבית ( בבית חולים הילל יפה , בעבודות ניקיון וטיפול בילדים) , וסבא עבד עד לפנסיה במפעלי נייר.

למעשה , דודי ודודותיי עזרו כל השנים במשק הבית ועזרו בגידול האחים הקטנים , כדי שסבתא וסבא יוכלו לצאת לעבודה.

בבית זה , שהורחב משך השנים , גרה סבתי עד עצם היום הזה , והוא מרכז של כל המשפחה של אבא , בו כולם נפגשים וחוגגים את שמחותיהם.

 

סבי - אברהם ביטון ז"ל:

(סיפרו אבי משה ביטון וסבתי עליזה ביטון)

גילו של סבא הוא סיפור מעניין – כשסבא עלה לארץ העריכו פקידי העלייה את גילו על פי מראהו והרישום בתעודת הזהות שלו הוא על לידה בשנת 1915.

ואולם , משך השנים היו עדויות רבות של בני משפחה , וגם של סבתא , שסבא היה אדם מבוגר מכך בהרבה.

ואכן , לאחר שסבא נפטר , בשנת 1997 , התגלתה תמונה של סבא כאיש צעיר , וכשמעריכים על פי תאריך התמונה את גילו מסתבר כי הוא נפטר בגיל 101 !

סבא , שהיה אדם מאוד דתי , למד תורה בכוחות עצמו ונחשב "תלמיד חכם" שלימד נערים לבר מצווה ופרנס את כל משפחתו גם את אחיו ואחיותיו. סבא אברהם ואחיו התייתמו בגיל צעיר ומאז סבא, שהיה הבכור דאג לכל מחסורם.

סבא התחתן בגיל צעיר, לאישה ושמה שמחה ביטון ז"ל , ממנה התאלמן ונותר מטופל בתינוקת.

במרוקו סבא היה תחת חסות המלך (פחה) והיה עושה לו נעליים מיוחדת עבודת יד,מקצוע נדיר. באותה תקופה קיבל סבא הערכה רבה מהפחה במרוקו.

כל שבוע, היה מבקר במרקש והבית של הפחה היה פתוח לכבודו ומשרתיו של פחה עמדו לרשותו בכל עת שרצה.שמו של סבא בתחום זה היה ידוע למרחקים ולכן הכינוי שלו בקרב הקהילה היהודית היה "מזוק" שפרושו מקשט.

כמו שנתן כבוד כך קיבל כבוד. סבא היה איש צנוע ואהוב על כולם,הסתפק במה שיש ומכניס אורחים גדול-גם גויים וגם יהודים (כמו אברהם אבינו).

כמו שתיארתי לעיל , סבא נאלץ לברוח ממרוקו עם כל משפחתו שכן היה מסייע להבריח יהודים לארץ , ולאחר שהלשינו על מעשיו לשלטונות , היה חשש לחייו.

לאחר עלייתו לארץ  עבד סבא בקרן קיימת כשלוש פעמים בשבוע והמשיך ללמוד תורה בזמנו הפנוי. בשנות ה - 60 עבר להתגורר בחדרה ועבד במפעל נייר על מכונות לוהטות (עבודה קשה מאוד) עד צאתו לפנסיה.

סבא היה חזן בבית הכנסת,קורא בתורה (שליח ציבור),תלמיד חרוץ,הוכיח לכל אחד את טעויותיו וגם הסביר הלכות בתורה ובתפילה. למד בבית הכנסת עד השעות המאוחרות,סבי היה מקיים מצוות גדול והקדיש את כל חייו לעיסוק בכתובים.

 

סבי - צבי רודין:

צבי הוא אבא של אמא שלי.

סבי נולד ב - 19/8/1928.

הוא נקרא על שם צבי, אבי אמו.

בדורות ההם יהודים שגרו בגלות נקראו בשמם הלועזי , דוד נקרא "הירש" שזה צבי בגרמנית.

לסבי היו 2 בני דודים שנקראו בשם זה : צבי בוקשטיין וצבי רפפורט , שניהם נקראים על שם אותו סבא שנפטר כשהם נולדו.

אצל האשכנזים לא מקובל לקרוא על שם אדם כל עוד הוא בחיים.

 

מוצא משפחתו של סבי:

מצד אביו- רודין – משפחה ממוצא רוסי שעלו לארץ ביחד בשנת 1912.

מצד אמו- בוקשטיין – משפחה ממוצא רוסי (אחר כך הפר לפולניה).

משפחת רודין הגיעו ביחד לארץ לבני משפחה מחדרה שהיו ממייסדיה.

משפחת בוקשטיין הגיעה לארץ טיפין – טיפין בתחילת המאה ה – 20.

אחד האחים היה ציוני אלעזר והגיע לארץ ראשון – 1920 – הוא דאג להביא את כל 5 אחיו ואחיותיו לארץ אחריו.

אבא של צבי יחיאל רודין (שעל שמו קרוי דודי יחיאל) , עלה לארץ כנער צעיר וגדל בחדרה.

כאשר אלעזר בוקשטיין הביא את אחותו חנה (אַנְיה) בוקשטיין לחדרה , חנה ויחיאל רודין הכירו במפגש של צעירים בחדרה.

אב משפחת רודין – מרדכי , התפרנס מכמה עיסוקים: פרדסן , בעל חנות מכולת וסוכן חברת דלק ("Shell" – סוכנות דלק אנגלית שהיום נקראת בארץ "פז") בחדרה.

בנו יחיאל (סבא רבא שלי) סיים את ביה"ס העממי בחדרה אבל לא יכול היה להמשיך ללמוד בגימנסיה (תיכון בימינו) במקום כי לא הייתה כזו.

לכן נסע עם חבר ללמוד בגימנסיה הרצליה בת"א (הייתה אז מלחמת העולם הראשונה).

הוא למד שם עד גיל 16 ( בשנת  - 1917) בשנה הזו , התורכים גירשו את תושבי ת"א והסביבה צפונה מפני שהאנגלים החלו לפלוש לארץ מכיוון מצרים.

סבא יחיאל חזר לחדרה ועבד בעיקר בפרדס שהתפרסם באיכותו ולא חזר ללמוד.

סבתא רבא שלי (אניה בוקשטיין) סיימה בקטריולוגיה ברוסיה (חקר מחלות שמופצות ע"י חיידקים).

כשעלתה ארצה ב-1924 לא הייתה לה עבודה במקצועה.

היא עבדה ככימאית בת"א עד שהתחתנה עם סבא יחיאל ומאז עיסוקיה היו ציבוריים.

היא הייתה פעילה מאוד ב"ויצו" (הסתדרות נשים ציוניות) והייתה יו"ר הסניף בחדרה וחברה במועצה הארצית.

כשחנה הייתה צריכה ללדת את סבא צבי , היא חשבה שתנהג כמו כל נשות חדרה שילדו בבית בעזרת מיילדת כי בחדרה לא היה עדיין בית יולדות.

חברה טובה מחיפה התנגדה לרעיון והזמינה אתה לגור אצלה עד שתלד בבי"ח בחיפה.

לאחר שבועיים נולד צבי בבית החולים האיטלקי בחיפה.

אחרי שבוע בבית החולים חזרו לחדרה ברכבת ומשם באוטובוס מלווים בפרשים חדרתיים חברים של סבא יחיאל.

צבי היה בן יחיד.

היה להם בית גדול בחדרה , שהיה בית ראשונים מ – 1896 , בו הייתה גם החנות.

4 שנים אחרי שצבי נולד החלו לבנות על ידו בית דו קומתי גדול שקיים עד היום.

ושם גרו שתי המשפחות.

 

ילדותו של סבי:

סבי צבי הלך לגן ילדים בחדרה אבל בגיל 4 וחצי הוא חלה בשחפת עצמות שפוגמת בעצמות.

לכן שלחו אותו לשוויץ עם אמו לרופאים שהתמחו בנושא ואמנם הוא התרפא.

כשחזר לארץ ידע צרפתית והיה צריך ללמוד עברית ממורה פרטי.

בגיל 14 היה מדריך בתנועת נוער "מכבי" וההורים לא הגבילו אותו בפעילות למרות מחלתו והרשו לו לצאת למחנות , מסעות של התנועה.

בית המשפחה הגדול נבנה בשנים שצבי היה בחו"ל , כשחזרו נכנסו לגור בו.

היה להם מקרר חשמלי ורדיו מהראשונים בחדרה.

בתקופה ההיא לא היו מכונות כביסה , אספו כביסה בארגזי כביסה ששימשו גם לדברים אחרים (ארגז הכביסה שאצלנו בגראז' היה עוד של אמא של צבי).

היו קובעים יום כביסה משותף – סבתא ואמא – יום לפני כן ממלאים אמבטיות עם מים ופתיתי סבון ומשרים את הכביסה למשך הלילה.

ביום הכביסה צבי היה מרתיח דוד ענקי של מים על מדורת עצים (זה היה התפקיד שלו ביום הכביסה).

היו מזמינים 2 נשים כובסות שעזרו בכביסה , מרתיחים את הכביסה ואחר כך משפשפים אותה על קרש כביסה ושוטפים.

אחר כך היה יום גיהוץ שבו גיהצו עם מגהצים שחוממו על גחלים.

תפקיד נוסף של הילדים באותה תקופה היה להביא גושי קרח מבית החרושת לקרח כדי לשים במקרר הביתי.

את החגים חגגו בבית של סבא שלא היה אדם דתי אבל שמר מסורת.

חגגו את החגים כמו היום , מאכלים מיוחדים של החג (מאכלים מזרח אירופאים רוסים) , ארוחות ערב משפחתיות וברכות.

סבתא של צבי הייתה הבשלנית של המשפחה ותפקידו של צבי כילד היה להביא את דברי המאפה מהבית למאפיה ובחזרה.

בר המצווה של סבי :

סבי צבי עלה לתורה בבית כנסת בזמן שהיה בשלבי בנייה.

לאחר העלייה לתורה הוא עלה על הבמה והזמין את הקהל לסעודה בביתו.

הארוחה הייתה אצלם בבית על הגג , באו המון אנשים.

בערב הגיעו בני המשפחה ואחרי הצהריים הייתה חגיגה עם ילדי הכתה ששיחקו ורקדו בחצר.

משחקי הילדים בתקופה ההיא:

היו עפיפונים , פורפרות (למי שלא מכיר סביבונים עם חוט שמושכים והסביבון מסתובב) , עגלות שהרכיבו לבד.

כל המשחקים היו מורכבים לבד . אופניים היו רק לעשירים , לא היו כבישים ומדרכות כך שאי היה אפשר לנסוע עליהם.

הרבה משחקי חברה , מחבואים , סימני דרך , חמור ארוך גם כדורגל וכו'.

מונופול באנגלית , קריאת ספרים .

היו לצבי המון ספרים שהייתה מתנה מאוד מקובלת  , הוא הכין קטלוג , מן ספריה פרטית.

צבי למד בתיכון חקלאי בפרדס-חנה.

הלימודים נמשכו 5 שנים מכיוון שהוא שילב גם לימודים וגם עבודה.

אז , חקלאות היה נחשב מקצוע חשוב ומי שמעבד את האדמה נחשב כמי ש"כובש את הארץ".

בבית חששו כי הלימודים היו כרוכים בעבודה פיזית וצבי נחשב חלש בגלל מחלתו.

היה סדר יום חצי צבאי , בשנה הראשונה למדו חמישה ימים ויום עבודה אחד.

בשנים השנייה ובשלישית: יומיים עבודה וארבעה ימים לימודים.

בשנים הרביעית והחמישית: שלושה ימי לימודים ושלושה ימות עבודה (7:30 – 16:00).

בבית הספר הייתה גם פנימייה וצבי היה בפנימייה.

עבודות החקלאות שלהם הייתה בפרדס , ברפת , בלול , בגן הירק – הכול תוחזק על ידי תלמידים.

בסמוך לפנימייה היה בית קברות ולידו שביל שבו היו אנשים הולכים צבי היה אז בן 17-18.

צבי וחברים היו מתעטפים בסדינים עם קרניים מקרטון , היו מורחים זבל כימי שזורח בלילה והיו הולכים על החומה של בית הקברות בערך ב-3,4 בלילה ומפחידים את מי שהולך בכביש.

התושבים פנו לרב בפרדס-חנה כי יש קללה שרובצת על המתים , הם לא נחים בשלווה.

 

חברות באצ"ל:

בתקופת המנדט הבריטי כשהאנגלים שלטו בארץ , הישוב היהודי בארץ חשב שצריכה להיות כאן מדינה עצמאית יהודית , בייחוד על רקע השמועות של השואה.

הישוב היהודי היה קטן מאוד אז בהשוואה להיום (היום מעל 6 מליון ואז כ-600 אלפים).

היה ויכוח בתנועה הציונית בין ההסתדרות הציונית הכללית להסתדרות הרביזיוניסטית (רביזיה = בדיקה מחדש).

בראש ההסתדרות הרביזיוניסטית עמד זאב ז'בוטינסקי , ולטענתו את החזרה לציון (א"י) צריך לעשות בדחיפות.

אחרי מלחמת העולם השנייה המחלוקת בין הפלגים השונים החריפה בייחוד בישוב היהודי בארץ.

היהודים בארץ הגיעו למסקנה שהם צריכים להקים כח מגן יהודי ואי אפשר לסמוך על האנגלים שיגנו עליהם.

אז ייסדו את הארגון "ההגנה" והכל נעשה בסודיות ובמחתרת בהתנדבות.

זה היה הכח של ההנהגה הרשמית בארץ ישראל.

אלו שהיו קשורים עם ההסתדרות הרביזיוניסטית חשבו שאי אפשר להקים רק כח שיגן על היהודים אלא שצריך לגרום לאנגלים להסתלק מהארץ.

אלו יצרו כח צבאי מחתרתי שנקרא הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל).

גם כח מגן וגם כח שנלחם נגד האנגלים – כמה שימררו להם את החיים אחר כך יגרמו להם להסתלק מהר יותר.

היה ארגון קיצוני יותר שנקרא לוחמי חירות ישראל (לח"י).

היה מקובל שנערים בסוף בית ספר עממי מצטרפים לגדנע (גדודי נוער) , שהיה ארגון סודי מחתרתי שהכין את הנוער להצטרף להגנה.

גם שם היה הארגון צבאי , עם אמונים צבאיים סודיים (קרב מגע פנים אל פנים , מקלות וסכינים , ואח"כ השבעה , בגיל 15-16 אימונים בנשק).

צבי הצטרף לגדנע והעניין לא נראה לו , הוא חשב שאם רוצים מדינה עצמאית צריך לפעול לשם כך.

האצל נראה לא יותר מעשי וחבר שלו אליק זילבר דחף אותו גם להצטרף.

כדי להצטרף ל"אצל" הייתה צריכה להיות סודיות רבה: היו נרדפים גם על ידי האנגלים על ידי אנשי הישוב ו"ההגנה".

בדקו את צבי וקיבלו אותו כחבר ב"אצל".

טקס ההשבעה נערך בחדר סודי עם תנ"ך ואקדח , זה היה בחופש הגדול בין כתה י' ל- יא' (בערך בגיל 16).

בלילה הראשון היו קורסים בלילה בנשק ובאקדח ובתת מקלע.

היו מתאמנים בפרדסים , כל פעם במקום אחר סודי אחר שקבלת הודעות מהם בעל-פה מאנשים שלא הכרת.

אח"כ הייתה פעילות של הדבקת כרוזים נגד השלטון : היו יוצאים בלילות להדביק מודעות על לוחות המודעות ועל הקירות.

אחר כך , נתנו לצבי להחזיק מחבוא של נשק וכרוזים ( "סליק").

בחצר של בית ההורים היה חמור ומאחורי החדר שלו היה בור שאליו סילקו את הפסולת של החמור ושם צבי קבר את הסליק.

היו גם פעילויות גדולות יותר כמו פיצוץ פסי הרכבת של רכבת שמובילה כספים לחיילים הבריטיים ושודדים אותה.

צבי השתתף בהובלה של מה שלוקחים מהרכבת (כסף , נשק).

הוא היה מחביא את הנשק בשקים של החמור שלו ומעביר לאדם אחר שחיכה עם טנדר.

היו עובדים בצוות עם אנשים שלא מכירים , היו מזדהים בכינויים – כינויו של צבי היה "אריאל".

הפעילות נמשכה כמעט עד קום המדינה (לפחות 10 פעמים השתתף בפיצוץ פסים).

לקראת סוף התיכון כשהיה בן 18 וחצי , כבר דנו באו"ם על החלוקה , באותו זמן הייתה מחלוקת קשה בין ההגנה לבין האצל.

המוסדות הרשמיים היהודים חשבו שה"אצל" ארגון מזיק.

אנשי ההגנה הלשינו, מיררו , חטפו ואף הרגו באנשי האצל.

אנשי ההגנה חטפו את צבי על מנת לקבל ממנו מידע על האצל.

2 אנשי פלמ"ח שהתחזו למי שלוקחים אותו לקורס בגבעת חיים , לקחו אותו בטנדר וקשרו אותו בבאר ישנה בגבעת חיים.

הוא הוחזק שם כשבוע עם מכות ועינויים.

ייתכן והיה מת אלמלא התערבו אנשי האצל בחדרה: איימו עליהם שיהרגו אדם מההגנה.

כתוצאה מזה הגלו אותו להתיישבות בנגב – קיבוץ גבים , ושם שהה חבול ומוכה. משך שנה לא היה בבית.

בין לבין התחילה המלחמה.

הצבא המצרי פלש לארץ ישראל , פסקו ההבדלים בין המחתרות. הנגב נותק. סבא ידע לדבר ערבית כך שקנה נשק מהערבים.

חיילו אותו לצה"ל והיה שייך לחטיבת הנגב.

חטיבת הנגב סבלה את האבידות הקשות ביותר במלחמת השחרור.

צבי נלחם בחטיבה זו נגד המצרים.

היה בזחלם' הראשון שנכנס לבאר שבע כשנכבשה שוב והוא היה שייך לסיירת של החטיבה. הנגב היה במצור ונותק משאר חלקי הארץ , היה מחסור במזון ובמים מצב שנמשך כ- 7, 8 חודשים , הקרבות היו קשים מאוד.

בסך הכל צבי לא היה בבית 10 חודשים ויותר.

בתקופת קרבות זו צבי נפצע כמה וכמה פעמים כתוצאה מזה שעלה עם ג'יפ על מוקשים.

הוא היה שייך ליחידת סיירים – יחידת סיור שתפקידה לעשות פשיטות לתוך מוצבים של המצרים ומעקבים אחריהם.

יחידה זו פילסה את הדך לשאר הצבא בדרך לאילת.

באר-שבע עצמה הייתה אז עיר ערבית קטנה שננטשה בזמן המלחמה.

היא הוחזקה בעיקר על ידי הצבא המצרי כמרכז פיקוד שלהם.

המצרים פלשו לשם כשהוכרז על הקמת מדינת ישראל. עד אז היו מלחמות כנופיות של ערביי הארץ.

צבי היה בנגב כבר בזמן שבאו"ם הכריזו על תכנית החלוקה 11/47 , בת"א רקדו משמחה ובדרום הרגישו שזו תחילת המלחמה.

בתחילה היו פרעות של כנופיות בדואים וערבים שלא הסכימו לחלוקה.

עם ההכרזה על הקמת המדינה ב -5/48 , המלחמה הפכה מאורגנת על ידי המדינות השונות שסבבו את ישראל: מצרים,ירדן,סוריה,עיראק וכו'.

 

סיפור מעניין מתקופת המלחמה:

הקיבוץ יד מרדכי , נלחם נגד הצבא המצרי והיה במצור.

כשאזלו התחמושת והמזון הוחלט לפנות את הנשים הילדים והקשישים , דרך וואדי בשביל מסתורי. הפינוי היה בלילה , בשתיקה מוחלטת. באחד החילוצים הייתה אישה בהריון שלא הייתה יכולה ללכת ובקשה שישאירו אותה בוואדי , צבי נשאר איתה וכל השאר המשיכו לצעוד כי המצרים איתרו אותם והיה סיכון שישיגו אותם. על גופם היה ציוד של נשק ורימונים ומזון ומים. צבי החליט להשאיר את הציוד מאחוריו ולקח את האישה על הגב עד שחולצה.

הקיבוץ עצמו נכבש על ידי המצרים ורק בסוף המלחמה כשנכבש שוב הנגב , שוחרר הקיבוץ וחבריו חזרו.

מאוחר יותר נודע לסבי כי האישה שחילץ ילדה בן שאת שמו קראה על שם סבי , צבי.

 

לאחר המלחמה:

בירושלים נפתחה פקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.

ירושלים הייתה מחולקת והאוניברסיטה התנהלה מבניינים שונים מפוזרים בעיר.

העיר הייתה קטנה והסטודנטים הכירו זה את זה.

בשנים האלו צבי עבר ללמוד בירושלים והכיר את סבתי נינה , למרות ששניהם מחדרה הם לא הכירו זה את זו.

בשבתות היו חוזרים להורים בחדרה ויוצאים שוב ביום א'.

נינה למדה בירושלים בסמינר למורות , באוטובוס לירושלים הם נפגשו לראשונה , צבי "התחיל" איתה בדאבל דייט וכך הם התחילו להיות חברים.

בירושלים צבי גר בחדר שכור אצל משפחה ירושלמית ונינה גרה אצל סבא וסבתא שלה.

בתום הלימודים חזר צבי לחדרה כי אביו היה מאוד חולה והיה זקוק לעזרה בתחנת הדלק.

בנוסף עסק אז צבי בסוכנות ביטוח , כדי לקבל את התואר האקדמי היה צריך להשלים עבודת גמר ובחינה מה שנסחב זמן רב.

ונינה הייתה כבר בצבא ודחקה בו לסיים , מה שעשה זמן קצר לפני חתונתם.

לא היה נהוג לקיים אז חתונות פאר עם הרבה משתתפים , ולא היו אולמות שמחות.

את סדרי החתונה קבעו ההורים , בעיקר טיפלה בעניין סבתא אניה שהייתה חברה בויצ"ו וחברות ויצ"ו ארגנו להם חתונה באולם הכנסים שלהם בתל-אביב.

הייתה תקופת צנע ואי אפשר היה לערוך כיבוד מפואר.

נינה וסבא לא היו מעורבים במספר המוזמנים או המזון רק הזמינו מספר מוזמנים מועט.

החתונה התקיימה ביום חורף גשום בינואר 1957 במועדון ויצ"ו בתל – אביב.

בהתחלה גרו נינה וצבי בחדר אצל משפחת רודין וחיפשו דירה.

חברים של ההורים אפשרו להם לגור בביתם למשך שנה. אחרי שרכשו מגרש בשכונת האוצר בחדרה שם בנו את ביתם לבד , בית צנוע וקטן ברחוב האחרון בעיר מול פרדס שייללו בו תנים , שם נולד גיא,דודי.

לצבי היו עסקי ביטוח אך בסופו של דבר סיים את למודי המשפטים והתחיל להתמקד בהם. הוא היה עו"ד שכיר כשנתיים ואחר כך פתח בחדרה משרד עצמאי – 1961, שמתקיים עד היום.

צבי שימש כיו"ר ועד עוה"ד המקומי ולקח חלק פעיל ביוזמה להקמת בהמ"ש בחדרה.

במשרד עוה"ד של צבי עובדים גם אמי ואבי , שניהם עורכי דין , ודודי יוחאי.

משך השנים עברו צבי ונינה לבית אחר בחדרה שם נולדו שני ילדים נוספים , אמי ודודי יוחאי.  בעשור האחרון , מתגוררים בקיסריה בבית עם משפחתי.

 

חפצים משמעותיים שציין סבא:

  1. ספסל הכביסה מבית משפחת רודין בחדרה , גילו לפחות תשעים שנה, שימש לאיסוף כביסה כנוהג הזמן ההוא שעשו כביסה אחת למספר חודשים.
  2. ארון עץ עם דלתות זכוכית מעוטרות שהובא מרוסיה בשנת 1912 על ידי מרדכי וציפורה רודין. מאהבת חפצים הסטוריים , לקחו נינה וצבי את הארון לביתם והוא משמש ארון כלים היסטוריים ממשפחת רודין.
  3. תליון כסף ששימש במקור את מרדכי רודין כארנק לכסף קטן והפך להיות תכשיט של אמי. הסבא של סבא נהג לשים אותו בכיס פנימי של הז'קט.

 

חפצים אישיים של סבא:

  1. דיסקיות צה'ל שענד סבא על צווארו משך המלחמה ועליהן מוטבע מספרו הצבאי. 
  2. סמל צה'ל שהיה מוטבע על הכומתה הצבאית של סבא. 
  3. אות מלחמת הקוממיות שקיבל סבא עקב השתתפותו במלחמה. 
  4. מגזר עיתון בו צולם סבא בעת שלחם עם חטיבת הנגב. 
  5. כרוז מצרי אותו צה"ל השליך ממטוסים לשטחי הלחימה המצרים. 

חפצים אלו גילה סבא בארגז ישן כשחיפש תמונות שביקשתי לשלב בעבודה.

הייתה זו הפעם הראשונה בה הראה סבא את החפצים למשפחתי .

באותיות האדומות כתוב: כך או... כך. הכוונה או שתמותו או שתסגירו את עצמכם למחנות שבויים.

 

 

 

סבתי - נינה רודין (חפץ):

נינה היא אמא של אמא שלי.

נינה נולדה בשנת 1935 בירושלים.

שמה הוא שם מקורי עברי: בת של נכד/ה כי כשנולדה עדיין חיו שתי הסבתות רבתות שלה .

מקום מגורי המשפחה היה במושבה חדרה שבה גרנו עד לפני 16 שנים.

משפחת אמה יוכבד לפידות (חפץ) הגיעה לחדרה ב 1923 אחרי טלטולים קשים מרוסיה דרך מצרים. הגיעו חמש נשים כי כל הגברים במשפחה מתו או נהרגו במהפכה הרוסית , פרט לדוד אחד שנשלח כחלוץ לחדרה, עוד לפני המלחמה,לקנות בית ושדה שיהיה למשפחה מקום מגורים ופרנסה.

משפחת אביה חיים חפץ הייתה משפחה שורשית ספרדית מירושלים דור רביעי בארץ שהגיעו הנה

ב – 1820 הם גרו בירושלים בעיר העתיקה ואח"כ החדשה.

 

הוריה נפגשו בירושלים כשיוכבד נסעה ללמוד בביה"ס לאחיות "הדסה" בירושלים ושם פגשה את חיים. כשהציגה אותו לפני משפחתה בחדרה הוא הוקסם מאווירת המושבה ומהפרדסים , מהאווירה השונה כל כך מירושלים. בזמן ההוא נישואים בין עדות לא היו נפוצים. לסבא של נינה  אברהם חפץ, היה קשה לקבל את יוכבד כי היא לא נחשבה למיוחסת, לפי התפישה של הספרדים (ס"ט  ספרדים טהורים)  יקירי ירושלים.נינה לא יודעת מה חשבה אמה של אמה בחדרה על חיים, פשוט, מעולם לא שאלה אותה.

חיים עבד בבנק "אנגלו פלשתינה" וכשפתחו סניף בחדרה ב – 1934 עבר הזוג הצעיר לגור בחדרה.

כשנינה הייתה צריכה להיוולד רצתה יוכבד ללדת אותה ב:"הדסה" כי שם היו לה חברות וידידים רופאים לכן לאחר שבועיים מהלידה הביאו אותה לחדרה ברכבת (היום תחנת מזרח העזובה). חדרה של אותם ימים הייתה מושבה מקסימה , חלק מהרחובות לא היו סלולים והמשפחה הצעירה שכרה בית לא רחוק מהגורן של חדרה , שם עדיין נעשו עבודות חקלאית כמו בימי קדם. סבא חיים אהב מאוד צמחים למרות שהיה ירושלמי ועשה גן ירק ופרחים לתפארת בבית השכור.

הם נהגו לנסוע לשפת הים בחדרה באוטובוס עמוס בילדים והורים כי האמינו שהרחצה בים מחסנת בפני מחלות פעמים רבות חיים היה מרכיב את נינה באופניים.

כשנינה הייתה בת שש נולד אחיה אלי (ע"ש אליהו אבא של יוכבד שנרצח במהפכה הרוסית). נינה למדה בביה"ס העממי ע"ש אחד העם שבו למדה גם אמא שלה לפני כן , בינתיים המשפחה נאלצה לעזוב את הבית הקטן והנחמד והחליטו לבנות לעצמם בית פרטי.

עד שהבית ייבנה, נאלצו לגור אצל סבתא של נינה וגם סבתא רבה בפרדס שבו גר גם הדוד החלוץ עם משפחתו הגדולה היה לו משק חי גדול הוא היה גם כורן ועבודת הטיפול בכוורות נעשתה בחצר בעזרת הילדים.

הזיכרונות של נינה מהחצר הציורית הזאת הם מקסימים אבל היום במבט לאחור היא רואה את החיים שם מאוד קשים למשפחה.

לא היו שירותים בבית לא מקלחת.

בחורף היה צריך לצאת החוצה למטבח שהיה מן צריף עלוב ולהתרחץ בתוך "פיילה" (קערת פח לכביסה) , בישול על פרימוסים ופתיליות , בלי מקרר.

היא הייתה ילדה צעירה מדי לחוות את שלבי טרום המדינה אבל היא זוכרת היטב שאבא שלה  היה נעדר לילות שלמים בגלל פעילותו ב"הגנה" ושחדרה הייתה מלאה מחנות צבא בריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

היא זוכרת היטב את ליל ההצבעה באו"ם ב – 29 לנובמבר 1947 כשכל המשפחה האזינה לשידור ההצבעה ברדיו בהתרגשות עצומה.

בדיוק ביום הכרזת המדינה (15 למאי 1948) המשפחה עברה לביתה החדש ברחוב העלייה השניה בחדרה.

למשפחה היה דונם אדמה וחיים שאהב חקלאות הקים משק לתפארת : עצי פרי , ירקות , עופות , יונים ועזים לחלב ולבשר.

זאת הייתה תקופת הצנע בארץ , הייתה עליה גדולה והמון מעברות ומחנות עולים רבים גם בחדרה. הייתה הקצבת מזון לאוכלוסייה ע"פ קריטריונים של הממשלה וחסרו מוצרי יסוד.

חיים ויוכבד לא הסכימו לקנות ב"שוק השחור" ולכן הם עשו את המשק החקלאי.

באותו זמן התנהלה מלחמת השחרור וירושלים הייתה במצור , היה נתק עם המשפחה הגדולה של סבא חיים. וגם לא היה להם מה לאכול. לכן הם שלחו מפירות המשק שלהם חבילות מזון למשפחה שלא כולן הגיעו בשל ההתקפות על שיירות הרכב.

בשנת 1950 היה שיטפון גדול במעברה בחדרה ("אגרו בנק") והאוהלים הוצפו ונהרסו והיה צריך לפנות את הילדים הקטנים. אנשי חדרה לקחו ילדים לבתיהם.

יוכבד הביאה שני ילדים קטנים ומוזנחים שחלקו עם אלי ונינה את חדרם משך חצי שנה.

 

נינה המשיכה את לימודיה בביה"ס התיכון בחדרה שהיה אז בבית משפחת ראשונים ברח' הרצל. נינה הייתה עסוקה מאוד – היא הייתה מדריכה בצופים , ציירה בחוג ציור , ניגנה בקלרינט , קראה המון ספרים , הם יצאו להמון מסעות עם תנועת הנוער.

במסגרת "הצופים" יצאו להרבה מחנות עבודה בקיבוצים (זה היה מאוד מקובל אז) לעזור כלכלית במשק זאת הייתה תקופת הצנע בארץ , ולכן גם התנאים וגם האוכל במחנות היו מאוד מצומצמים.

אחרי שגמרה את התיכון, למדה בסמינר למורים "בית הכרם" בירושלים שנחשב למאוד יוקרתי. אחרי סיום הלימודים בסמינר נינה התגייסה לצבא (1952) בגיל 20.

במסגרת הצבא עשתה קורס קצינות והייתה קצינת תרבות ואחראית על להקת פיקוד צפון.

 

 

 

בינואר 1957 התחתנה עם צבי שהיה בסוף לימודי המשפטים.

נינה התחילה לעבוד כמורה מחליפה בבי"ס "אחד-העם" בחדרה ובשנה שלאחריה לא הייתה עבודה בביה"ס ונאלצה  לעבוד בבי"ס "נילי" בזיכרון יעקב.

זאת הייתה שנת עבודה מקסימה ,האנשים היו ידידותיים , נינה נהגה לרדת ברגל לאורך הוואדי הפורח לתחנת האוטובוס על כביש מס' 4.

נינה חינכה תלמידים בבי"ס "אחד-העם" בחדרה (בימים ההם למדו שמונה כיתות מ-א עד– ח), קשה להאמין אבל היו לה 52 תלמידים בכתה! בסיום כיתה ח' היה לה ברור שהיא רוצה ללמד ילדים גדולים יותר ושתלך ללמוד באוניברסיטה.

היא למדה באוניברסיטת תל-אביב ספרות ותנ"ך ובשנת 1968 עם הסיום (היו לה כבר 2 ילדים נעמה אמי וגיא דודי) היא התחילה לעבוד בבי"ס תיכון חדרה ובמקביל לעבודה גם למדה תולדות האומנות באוניברסיטת תל-אביב.

בתיכון נינה הייתה מחנכת לכיתות יא' – יב' , ולימדה תנ"ך וספרות ותולדות האמנות.

נינה פיתחה נושא שקראה לו "מגע בין מקצועות" שמשלב אומנות עם מקצועות לימוד אחרים (למשל: תנ"ך , ספרות , היסטוריה , אנגלית , כימיה ומוסיקה).

ביה"ס היה מתקדם בעניין הזה מפני שבכל שיעור נכחו שני מורים (המורה המקצועי ונינה) במסגרת זו משה ונעמה (אבא ואמא שלי) זכו ליהנות מהשיעורים שלה.

נינה נהגה לקחת כיתות שלמות למוזיאונים לאומנות בתל-אביב , לבית התפוצות בנושא אומנות בתי כנסת ועוד...

מגיל צעיר מאוד נינה ציירה בחוגי ציור כי היה לה כישרון.

בחדרה היה חוג לצעירים ומבוגרים שבו גם אמה השתתפה, נינה השתתפה בו בגיל 13.

המורה היה יעקב וקסלר, נינה השתתפה בתערוכות של התלמידים ובשנת 1959 נסעה לתל-אביב יום בשבוע כדי ללמוד אצלו בסטודיו.

בשנת 1979 עשתה נינה תערוכת יחיד בבית של חברה שלה מאירה ברחובות ובפתיחה אלי אחיה ניגן עם חברים.

נינה הגיעה לנושא המוזיאון דרך החינוך בעקבות מלחמת יום כיפור.

היו ויכוחים בכתות שלימדה על זכותנו על הארץ והיא חשבה שצריך לעשות משהו יותר יסודי מאשר להתווכח ובעיקר לקשור את הצעירים למקום הולדתם.

היא חשבה שהנוער לא היה בטוח בזהותו ובבעלותו על ארצו , נינה חשבה שהיא צריכה להתחיל זאת מהנקודה הקרובה ביותר , מחדרה. ולכן כשב-1978 התארגנה בחדרה קבוצת אנשים שרצתה להקים מוזיאון לתולדות חדרה , נינה וצבי היו ביניהם , לנינה הייתה חשובה הנקודה החינוכית.

היו הרבה דיבורים ומעט מאוד מעשים , הם הצליחו להשיג מהעירייה רשות להיכנס לשרידי "החאן" ההיסטורי של חדרה. צבי רשם אגודה למען מוזיאון חדרה ונינה נהייתה מזכירה. נינה מעריכה במיוחד את העשייה הזאת כדבר ראשוני , לא היה ממי ללמוד וכל דבר היה צריך לעשות לבד בעזרת אנשים שהתנדבו ולא היה להם ניסיון במקצוע.

בשנת 1984 נינה קיבלה מינוי כמנהלת המוזיאון (מזה כבר 28 שנה).

שנה אחרי זה נפתח קורס לימודי תעודה במוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ונינה למדה בו בהצלחה רבה.

נינה רצתה לעשות תואר אקדמי במקצוע אבל בארץ לא קיים ולכן היא למדה באוניברסיטת "לסטר" באנגליה וסיימה תואר גבוה בשנת 2000.

לטקס הסיום אחי נסע עם אמי וגיא (דודי) לראות את נינה מקבלת את התואר.

נינה לימדה נושא זה במשך 19 שנה בחוג לימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה עד שהוא נסגר. עד היום היא מרצה בכנסים וכותבת מאמרים בנושאי מזיאולוגיה.

בגלל הניסיון הרב שצברה בנושא מוזיאונים יישוביים באו ללמוד ממנה עד היום 85 קבוצות של אנשים שרוצים להקים מוזיאונים ברחבי הארץ.

כיום היא ממשיכה לעבוד במוזיאון שזה מפעל חייה.

 

 

פרק שלישי-חינוך אז והיום

 

הקדמה:

בחרתי להרחיב בנושא החינוך של בני משפחתי לאורך שלושה דורות.

אספתי חומרים מזיכרונות שנכתבו ע"י בני המשפחה שכבר נפטרו, חיפשתי מסמכים ותמונות בארכיון מוזיאון "החאן" בחדרה ואותם שילבתי בפרק זה.

בנוסף, ראיינתי את שאר בני המשפחה.

לגבי כל בני המשפחה הבאים בדקתי את אותן שאלות, כמו : היכן למדו, מה היו מקצועות הלמידה, ביקשתי שיספרו לי חוויות מילדותם ואת כל התשובות סיכמתי בפרק זה.

דרך הסיפורים, למדתי על אורח החיים השונה בין התקופות, הערכים השונים לפיהם התחנכו וגדלו, והבנתי טוב יותר את הגורמים שהשפיעו על בני משפחתי והעולם בכלל.

 

חיים חפץ (סבא רבא שלי):

(עפ"י ספר הזיכרונות שהשאיר אחריו)

חיים התחיל ללמוד בשנת 1915 וסיים את לימודיו בשנת 1926.

את כיתה א' למד בבי"ס "אגיון" במצרים מכיוון שגורשו לשם ע"י הטורקים בסמן מלחמת העולם ה-1 (הם היו נתינים איטלקים). כשחזרו לארץ, בסוף המלחמה, חיים עבר לבי"ס "כל ישראל חברים" בירושלים.

באותו הזמן, שיטת החינוך הייתה פרונטלית מוחלטת, כמו בצרפת:

המורה היה מרצה ומכתיב לתלמידים, היו המון בחנים ובנוסף למדו המון בעל-פה.

חיים ומשפחתו היו גרים בעיר העתיקה ובי"ס כי"ח (כל ישראל חברים) היה במחנה יהודה. כל יום, כאשר חיים וחבריו היו הולכים לבי"ס, היו הערבים בדרך משליכים עליהם אבנים ומקללים אותם. גם בחורף המושלג, חיים היה הולך לבי"ס ברגל למרות שהיו לו רק בגדים קצרים, הוא לא היה מתלונן מכיוון שידע שלאביו לא היה כסף לבגדים אחרים.

כיום נשאר מביה"ס כי"ח רק שער הכניסה המקורי למזכרת.

 

יוכבד חפץ (לפידות) (סבתא רבא שלי):

(עפ"י יומנה האישי וחומרים ממוזיאון "החאן" בחדרה)

(בתמונה-יוכבד וסבתה ברוסיה-1911)

יוכבד עלתה לארץ מרוסיה בשנת 1923, כאשר הייתה בת 12, ולכן היא לא ידעה עברית והפסידה שנת לימודים אחת, שבה למדה את השפה העברית. עד כיתה ט', היא למדה בבי"ס העממי בחדרה (היום-"אחד העם") ולאחר מכן למדה בבי"ס הריאלי בחיפה.

המקצועות שיוכבד למדה בבי"ס העממי היו:

כתיבה תמה, עברית (ספרות), תנ"ך, כתיבת הארץ (גיאוגרפיה), דברי   הימים (היסטוריה), זימרה, ציור, חקלאות (גינת ירק), התעמלות, חשבון, הנדסה, תפירה ורקמה, משנה ואגדה, טבע. היא לא כתבה על המקצועות שלמדה  כאשר הייתה בבי"ס הריאלי בחיפה.  (ביה"ס העממי בחדרה)

באותה תקופה, לא היה בי"ס תיכון בחדרה ולכן הוסיפו ליסודי, שהיה מא' עד ח', כיתה נוספת (ט'). בבי"ס הריאלי למדו מט' עד י'ב ולכן כאשר עברה  לריאלי היא חזרה על כיתה ט'. למשפחתה של יוכבד לא היה כסף ומכיוון שהייתה מוכשרת בציור ומצטיינת בלימודים, קיבלה מלגה ללמוד בבי"ס הריאלי (דבר שהיה מיוחד בזמנו).

באותו הזמן, לא היו מספיק ספרי לימוד בבי"ס בחדרה, ולכן המורה היה משאיל לתלמידים מספריו האישיים.

בבי"ס בחדרה היה שיעור מיוחד של קריאת סיפורים, המורה היה מספר לתלמידים סיפורים כמו: המיתולוגיה היוונית, ספרות קלאסית ועוד.

יוכבד מספרת שכאשר לא היו תלמידים שישקו את גינת הירק של ביה"ס בקיץ היו התלמידים משקים בתורנות את הגינה. יום אחד, כאשר יוכבד רצתה להשקות את גינת ביה"ס, היא ראתה נחש שהתפתל על הצינור וזה מנע ממנה לגשת אל הצינור ולפתוח את מים, יוכבד לא היססה, לקחה מעדר, והרגה את הנחש.

אז היה מקובל בחדרה להעלות מופעים והצגות למשפחות, בחצרות בנו במה, מסך, תלבושות (בד"כ מנייר), והמופע המקובל ביותר היה "תמונה חיה" שבו המסך היה סגור ומאחור התארגנו לתמונה קפואה שתיארה איזה פתגם. כשפתחו את המסך הקהל היה צריך לפענח את הפתגם.

יוכבד השתתפה בתנועת "הצופים" בחדרה, שנוסדה בשנת 1926, המדריכה שלה הייתה המורה של הכיתות הנמוכות בבית ספרה.

 

 

צבי רודין (סבי):

סבא התחיל ללמוד בשנת 1936 למרות שהיה צריך להתחיל ללמוד ב-1934 מכיוון שהיה חולה, והפסיד כיתות א' וב'. הוא סיים ללמוד בשנת 1942.

את ביה"ס היסודי למד בבי"ס העממי בחדרה ואת ביה"ס התיכון למד ב "בי"ס תיכון חקלאי מיסודה של התאחדות האיכרים על שם הברון רוטשילד" בפרדס חנה.

המקצועות שלמד ביסודי היו:

תנ"ך, עברית (ספרות), כתיבה תמה, דקדוק (לשון), חשבון, הנדסה, טבע, חקלאות, תזונה, ציור, אנגלית, גיאוגרפיה, היסטוריה, התעמלות.

סבא הכי אהב את המקצועות החקלאיים והוא חשב להיות חקלאי אך לא הצליח. היה מקצוע שהוא הבסיס לכל מה שקורה בחקלאות שנקרא פיזיולוגיה של הצמח ולמדו בו כיצד הצמח גדל.

לעומת זאת בתיכון היו ימי לימוד וימי עבודה. בימי עבודה היו עובדים במשק, בפרדס וכו' ובימי לימוד היו לומדים מקצועות בוטניים חקלאיים כמו תורת הקרקע, כימיה אורגנית, פיזיקה ועוד. בנוסף היו לומדים מקצועות רגילים כמו מתמטיקה, תנ"ך וכדו'.

בימי העבודה היו מתייצבים בבוקר במחסן העבודה של ביה"ס והיו מתחלקים לעבודות: הנערים הגדולים היו אחראים במשק והילדים הצעירים היו צריכים להישמע לאחראים. כולם עבדו במשק, בפרדס, בלול, ברפת, במטעים (היה להם מטע תפוחי עץ, כרם של ענבים ועוד) ובגן הירקות שגידלו בו ירקות לפי עונות השנה. המנהלים של ביה"ס רצו שלתלמידים יהיה ניסיון בכל ענפי החקלאות.

בבי"ס החקלאי למדו תלמידים מכל הארץ ולכן הייתה בו פנימייה שבה גרו הילדים שלא היו מהאזור של פרדס חנה ולא היו יכולים להגיע בקלות לבי"ס כל בוקר. סבא גר בחדרה ולכן כאשר התחיל ללמוד בבי"ס לא גר בפנימייה אך בגלל שלא אהב את הנסיעות באוטובוס כל בוקר, עבר לפנימייה.

המורים בביה"ס החקלאי היו נותנים הרבה שיעורים ובגלל זה ביה"ס הזה היה נחשב לבי"ס קשה: היית עובד או לומד כל היום ובסוף היום היית חוזר הביתה ועושה שיעורים. לילדים שגרו בפנימייה הייתה שעת עשיית שיעורי בית שבה היה יושב מורה בכיתה וכל התלמידים היו  יושבים ועושים שיעורים, אם הייתה לך בעיה עם החומר, המורה היה עוזר וזה היה יתרון של הפנימייה.

באותו הזמן, היו בד"כ לומדים ביסודי מא' ועד ח' ובתיכון מט' עד יב' ובבי"ס של סבא היו לומדים שנתיים אחרי יב'. סבא לא סיים ממש את לימודיו בתיכון מכיוון שפרצה מלחמת השחרור וגייסו את הנערים המבוגרים לפני סיום לימודם.

סבא וחבריו אהבו לשחק במשחקי אקשן כמו "טרזן" שבו היו קופצים מעץ לעץ ובונים סוכות על העצים. הם גם אהבו לשחק במשחקי כדור כמו כדורגל או כדורסל.

סבא היה גם חבר בתנועת הנוער "מכבי" שם היו עושים מחנות, פעולות והבוגרים היו באים ומדברים איתם על כך שצריך לפתח את הארץ. היו גם משחקי חברה וספורט והם היו מתכנסים כל יום שבת ליד נחל חדרה. הילדים שהשתתפו ב"מכבי" גם היו משתתפים בטקס הפתיחה של ה"מכביה".

 

 נינה רודין (סבתי):

נינה התחילה ללמוד בשנת 1941 וסיימה ללמוד בשנת 1953.

היא למדה בבי"ס העממי בחדרה מכיתה א' עד ח' ובבי"ס תיכון חדרה מט' עד יב'.

היא מספרת שביסודי היא למדה:

תנ"ך, עברית (ספרות), כתיבה תמה, דקדוק (לשון), חשבון, הנדסה, טבע, חקלאות, תזונה, ציור, זימרה, אנגלית, תפירה, גיאוגרפיה, היסטוריה, התעמלות.

ובתיכון היא למדה:

תנ"ך, ספרות, ערבית, דקדוק (לשון), אנגלית, מתמטיקה, טבע, כימיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, התעמלות, פיזיקה.

באותו הזמן לימדו בעיקר בערת הוראה פרונטלית- המורה היה עומד מול הכיתה ושואל שאלות. הילדים אז היו עובדים ביחידים.

למורה הייתה סמכות רבה והתלמידים כיבדו אותו מאוד.

נינה חגגה את חגיגת הביכורים בחדרה שהייתה אירוע של כל המושבה- ילדים הביאו סלסלות ביכורים והלכו בתהלוכה גדולה שבה השתתפו כל בתי הספר של האזור (גן שמואל, עין שמר וכו'). כולם התכנסו בחצר ביה"ס העממי וקיימו שוק מכירות של הביכורים, התמורה הייתה קודש לקק"ל. בשנות הגבלת העלייה בא"י ע"י הבריטים, הפכה התהלוכה להפגנה בעד העלייה החופשית, נבנו דגמים של אוניות המעפילים והובלו בתהלוכה.

באותה תקופה שיחקו במשחקי קופסא כמו רביעיות, מונופול, דוקים, דמקה, דומינו וכו'. גם שיחקו בקפיצה על חבל, קלאס, בובות, מלאכות יד (רקמה, ליפוף רפיה, סריגה וכו'), קריאה (החלפה בספריות) ונינה אהבה לצייר הרבה.

נינה הייתה גם חברה ב"צופים" מכיתה ג' ועד כיתה יב'. הם יצאו הרבה למחנות וטיולים. נינה גם הייתה מדריכה ב"צופים".

 

ביטון (אבי):

אבא התחיל ללמוד בשנת 1972 וסיים ללמוד בשנת 1984.

ביסודי הוא למד בבי"ס ממ"ד (ממלכתי דתי) מוריה ובתיכון למד בתיכון חדרה.

ביסודי הוא למד: תנ"ך, תושב"ע (תורה שבעל-פה), חשבון, אנגלית, ערבית, של"ח (מחנאות, טיולים וכדו'), פיזיקה, גיאוגרפיה, כימיה, מוזיקה ועוד.

ובתיכון הוא למד: מתמטיקה, אנגלית, ערבית, של"ח, פיזיקה, גיאוגרפיה, מוזיקה, כימיה ועוד.

באותו הזמן למדו ביסודי מכיתה א' עד ח' ובתיכון מכיתה ט' עד יב' ושיטת ההוראה הייתה פרונטלית בעיקרה.

אבא מספר על המקצוע תושב"ע שבו הם למדו על פרשנות המקרא (משנה, מדרשים).

אבא וחבריו עשו מעשה קונדס: בבי"ס מוריה היו שני פעמונים: פעמון לכניסה ויציאה מהשיעורים וההפסקות ופעמון שמסמן כניסה למקלטים. בזמן ההפסקה, אבא וחבריו שמו קליפת תפוז בפעמון הרגיל וההפסקה נמשכה הרבה זמן עד שהמנהל נאלץ לצלצל בפעמון החירום וכולם נכנסו למקלטים.

אבא וחבריו אהבו לשחק 7 אבנים, מחניים, עמודו ועוד.

אבא הצטרף ל"מכבי צעיר" ושם הוא הכיר את אמא. במכבי הם יצאו למחנות וטיולים וגם השתתפו בטקס הפתיחה של ה"מכביה".

נעמה רודין-ביטון (אמי):

אמא התחילה ללמוד בשנת 1972 וסיימה ב-1984.

ביסודי היא למדה בבי"ס ארלוזורוב ובתיכון היא למדה בבי"ס תיכון חדרה.

היא מספרת שהמקצועות שלמדה ביסודי היו: חשבון, עברית, תנ"ך, מוזיקה, טבע, תנ"ך ועוד.

ובתיכון היא למדה: מתמטיקה, ערבית, של"ח, אנגלית, פיזיקה, גיאוגרפיה, כימיה ועוד.

באותו הזמן למדו ביסודי מכיתה א' עד ח' ובתיכון מכיתה ט' עד יב' ושיטת ההוראה הייתה פרונטלית בעיקרה.

אמא למדה בתיכון במגמת מזרחנות עם מורה מבוגר ורציני שהתלמידים העריצו. היא למדה ערבית והיא משתמשת בזה עד היום בעבודתה.

כאשר אמא הייתה בכיתה ה' עשו עליה חרם. היא התחברה לילדה שלא הכירה והן צירפו אליהן ילדי שלא השתלבו בשכבה ויצרו לעצמם חבורה שבסוף כולם רצו להצטרף אליה.

לאמא ולחברותיה היו הרבה אוספים והן היו מחליפות ביניהן, הן היו מתחפשות, משחקות קלאס, סימני דרך, 5 אבנים, חבל ועוד.

מכיתה ג' עד הצבא אמא הייתה ב"מכבי צעיר" שם היא הייתה מבלה הרבה שעות. מכיתה ט', היא הייתה מדריכה. הם היו עורכים פעולות וטקסי זיכרון והחיים החברתיים שם היו פעילים מאוד, שם היא הכירה את אבא שלי.

(אמא בסיום קורס מדריכים במכבי)

 

 

סיכום העבודה

בעבודת השורשים למדתי שהעבר יכול ללמד על העתיד ושלכל בנאדם יש סיפור מיוחד משלו, בין אם הוא מסתיר אותו ובין אם הוא מספר עליו.

מהראיונות ומהשאלות ששאלתי את בני משפחתי בעבודה למדתי עליהם דברים מעניינים שבהחלט יכולים ללמד אותי ולעזור לי בחיים.

בנוסף למדתי שהשינוי שחל בין הדורות במשפחתי ובכל העולם הוא מאוד גדול ודרסטי , העבודה עזרה לי להבין שהשינוי הזה שינה את העולם ואת ההתנהגות של האנשים שחיים בו לטובה וגם לרעה ולכן צריך לעזור לשמר את הסיפורים של הדורות הקודמים וללמוד מהם הרבה דברים שיעזרו לשפר את העולם במובנים רבים.

אני חושב שעמדתי במטרות שסימנתי לי בתחילת העבודה ואני מודה למשפחתי שעזרה לי בעבודה זו.

בכל פרק למדתי משהו אחר על משפחתי כמו:

בפרק 2 - למדתי את סיפוריהם של משפחתי הקרובה שאני מבלה איתה כל יום.

בפרק 3 - למדתי על השינויים שהיו במשך הזמן בחינוך וגם בחיי   החברה של הדורות.

מאוד נהניתי מעשיית העבודה, מהחקר ומהסיכומים שעשיתי על משפחתי, גם אהבתי לשמוע סיפורים מעניינים ומצחיקים ממשפחתי.