משפחת חפץ - שורשים

חיים חפץ 1911-2002
חקר וכתב בשנת 1978

 

עוד בילדותי תאב הייתי לדעת מוצאה של משפחתי (משפחת חפץ) והדרך בה עברו אבותיי עד לעלייתם ארצה. קטעי הספורים שגונבו לאוזני מפי אבות המשפחה, אבי, דודי, היו קלושים, לא כרונולוגיים שיכולתי להתבסס עליהם. ידעתי שאנו נתינים איטלקים ושאחד מאבות אבותיי עלה ארצה מליבורנו. כן היו לנו קשרים עם הקונסוליה האיטלקית בירושלים. הוזמנו תמיד לחגיגות ולאירועים של הקהילה האיטלקית ונוכחנו  בדאגתם להגנתנו.

ליבורנו תחריט מ 1850

מאיר בן יוסף חפץ

במאורעות 1920-21 דרשו וקיבלו מממשלת המנדט 2 חיילים בריטים שנשלחו לביתנו לשמור עלינו עד שוך הפרעות. במועד מאוחר יותר נתקבלו פיצויים מיוחדים למשפחות שהוגלו לטורקיה בימי מלחמת העולם הראשונה. דודי יוסף, שמעון ומשה קבלו סכומי כסף גדולים עבור הרכוש והסבל ובפרט דודי יוסף אשר לו גלחו הטורקים את זקנו. בגורלו של אבי נפל סכום מצער כ- 30,000 לירטות פיצוי לרכוש בלבד. אנו לא סבלנו בתקופת מלחמת העולם הראשונה כי בהשתדלותו של מנהל הבנק, בה עבד אז, היגרנו ממש ברגע האחרון מצרימה. פרטים בהמשך.

איתרע מזלי ובאחד הסיורים של החברה לחקירת א"י ועתיקותיה ליוון ואשר השתתפתי בו נתקלתי במשתתף בשם מאיר חפץ, והוא מעדה אשכנזית. כיון שהשם "מאיר" מופיע גם במשפחתנו הספרדית, הייתי סקרן לדעת מוצאו. מפיו נודע לי שמשפחתו עלתה מרוסיה. כן ספר לי כי הוא חקר מוצאה של המשפחה והגיע ל- 400 שנה אחורה והפרטים שנודעו לו הם: משפחת חפץ גלתה מספרד, חלק ממנה פנתה לצפון אירופה – פולין, רוסיה ולגרוזיה, וחלק לדרום – לאיטליה – סוריה וכו'.

הרצון לחשוף פרטים נוספים לא נתן לי מנוח. בטרם יחלוף הזמן, וזקן המשפחה שהיה אז בחיים, ייאסף אל עמיו, הצעתי לאחי יצחק, בביקורי בירושלים לפני כשנה וחצי, לגשת ולבקר במושב זקנים את מאיר בן הדוד יוסף. לדובבו ולשמוע מפיו את הידוע לו על השורשים של משפחת חפץ.

מנחם ומזל חפץ

וזה סיפורו: אבי אבות המשפחה חי בחלב שבסוריה[1] ושמו מנחם. מנחם ומזל חפץ

עול ימים היה ולו חנות למכירת בשר בשוק. באחד הימים והוא עומד ומבתר חלקים מצלע של פרה נמצא עד למריבה שפרצה בין יהודי לערבי. התוקף הערבי שלף סכין ועמד לדקור את יריבו היהודי. מנחם הנ"ל לא יכול היה לעמוד מנגד, הניח עבודתו ורץ לחלץ את היהודי כשגרזן בידו. מבלי לשקול מעשיו הנחית מכה אחת אפיים על ראשו של הערבי שכרע נפל מתבוסס בדמו לרגליו. מנחם נבהל הניח את הגרזן ונמלט מהמקום. בני משפחתו הסתירוהו והעבירוהו למעון הקונסוליה האוסטרית. כידוע שטח הקונסוליות הוא אקס טריטוריאלי ומשטרת המקום אינה רשאית לערוך חיפושים בו.

הקונסול היה אוהד יהודים, הוא הלבישו בבגדים אירופים ומאחר ונודע לו שאנייה איטלקית עמדה להפליג מהנמל בו ביום, העבירוהו בחשאי לאנייה שהביאתהו לאיטליה. באיטליה התגייס לצבא וכך ניתנה לו אזרחות איטלקית שצאצאיו ירשוה, עד שהצעירים שבינינו החליטו להתאזרח ולקבל אזרחות פלשתינאית בימי שלטון האנגלים. עם שחרורו מן הצבא החליט לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. נשא אישה בשם מזל (שם משפחתה לא ידוע). נולד להם בן ונקרא שמו מאיר. הוא אבי השושלת המוכרת לנו צאצאיו, החיים כיום.

מאיר וארמוזה חפץ

הסבא מאיר:

מאיר נשא אשה ראשונה שלא האריכה ימים ומתה באיבה. לא עברו ימים ונשא אשה שניה בשם ארמוזה (יפה) לבית כהן אלקיקי. כדי שגורלה לא יהיה כגורל האשה הראשונה העבירוה הביתה דרך החלון (סגולה כנגד עין הרע). ואכן האריכה ימים והביאה לעולם שתי בנות וארבעה בנים. מאיר היה מוכר בירושלים כאדם אמיד שנשא תמיד עמו אבנט ובו "נפוליוני" זהב שעליהם גאותו.

הבכור שבא לעולם היה בנם יוסף, אחריו שתי בנות, קלרה ומלכה. בהמשך, הבנים: שמעון ,משה ובן הזקונים אברהם.

 

 

 

הדוד יוסף נשא לאשה את…בניו: מאיר, אליהו..  לדוד יוסף היה מקצוע מיוחד. כיום נדיר ביותר (הוא קיים אולי אצל הערבים במזרח), ניפוץ צמר גפן. בתקופה ההיא כל המזרונים, השמיכות והכסתות היו ממולאים בצמר גפן. כיון שאלה היו במשך הזמן נדחסים מרוב שימוש, היה צורך, מידי שנה או לכל היותר שנתיים, לפרוס אותם לנפץ ולאוורר תוכנם. לדוד היה מן כלי בצורת נבל צר בעל מיתר אחד חזק. ביד אחת היה אוחז בכלי זה ובשנייה דפק במקל על המיתר תוך כדי תלישת כמות מסוימת של צמר גפן במיתר. מעוצמת המכה צמר הגפן היה מתפרק ומתנפח. כך חודשו בימים ההם כלי המטה כמעט בכל בית. ולדוד הייתה פרנסה בכבוד. כן הייתה לו חנות קטנה שגבלה עם שוק הבשמים הידוע בעיר העתיקה ובה עבד והכין שמיכות צמר גפן למכירה. לדוד יוסף שהאריך ימים הייתה הדרת פנים בעל זקן לבן. איש זקוף קומה, נעים הליכות שקט וענו. נפטר בשיבה טובה (90-85) לאחר תאונה בה שבר רגל. על ערש דווי פקד לקרוא לכל בני המשפחה, אשתו ילדיו אחיו ואחיותיו. ברך כל אחד ואחד לפי הסדר עצם עיניו והפקיד נשמתו לבורא עולם. בנו בכורו, מאיר נשא את אשתו אסתר ממשפחת מיימראן, שילדה לו בנים ובנות.

עם פטירתה נשא אשה שנייה ולאחר מכן בזקנותו כשהיה בבית זקנים את אשתו השלישית. עיסוקו היה ייצור תוצרת חלב. גבינות, יוגורט שטיבו וטעמו היה מפורסם בירושלים. שותפו בעיר העתיקה היה אליהו ארמוזה, מוכר היה בעיר העתיקה כבעל שתי נשים. הראשונה אותה אהב מאד הייתה עקרה, לשנייה נולדו ילדיו. כיון שבעת ההיא לא היו קיימים פריזרים, נהגו להחזיק את החלב בכדים גדולים אותם קשרו לחבל ושלשלום אל תוך בור מים באחד ממרתפי הבתים ברחוב היהודים. אגב, בחפירות שבוצעו בעיר העתיקה לגלוי העבר לפני ואחרי חורבן בית המקדש והעיר מסביב, נתגלה שסמוך ל"מחלבה" הנ"ל נמצא בית הכנסת של הרמב"ן.

דודה קלרה

מאיר שימש גם כשליח ציבור בבית הכנסת "אליהו הנביא" משך שנים רבות. היה מהיחידים שנחשב לבר-אורין בקיא בדברי קודש במשפחה. אף הוא כאביו האריך ימים ונפטר בשיבה טובה. את סוף ימיו סיים בבית זקנים הספרדי. לאליהו היו בנים ובנות. עסק במכירת תוצרת מאפה: בורקס, בוגטשס ועוד.

 

לקלרה הבת השנייה שהתאלמנה בצעירותה נולדו: הבת רבקה, שרה. והבן יצחק. רבקה נישאה לאחי אמה הדוד שמעון. שרה הייתה נשואה למשה כהן. ויצחק הבן נשא לאשה את שמחה. אשה גבוהה ובריאה בעלת מזג טוב. משה כהן עסק במכירת דגים. הוא ואשתו נלוו לנסיעת הורינו למצרים במלחמת העולם הראשונה ועל כך אספר בבאות. יצחק היה תקופה די ארוכה, מספר שנים, שותף עם גיסו-דודו, הדוד שמעון במסחר ה"ביעף" ביצים ועופות. החנות הייתה ברחוב היהודים מול הכניסה לבית הכנסת שעל שם רבי יהודה החסיד. לאחר שנפרדו, עסק באותו מסחר עם שותפים אחרים, האחים אלקיקי. לבסוף היה סוחר בדגים.

מלכה ומסעוד מזרחי וילדיהם

מלכה השלישית בילדים הייתה הדודה האהובה. נישאה למסעוד מזרחי.

גבר משכמו ומעלה גבוה וחזק. תחילה עסק בסבלות. כוחו היה רב ולכל המשימות הקשות, נשיאת משאות כבדים היה היחיד שהעביר על גבו.

באותם ימים "חברת אנגלו פלשתינה בע"מ" (לימים בנק לאומי) עברה לדירה לבנין של 2 קומות ובין הרהיטים היו גם קופות ודלתות ברזל גדולות וכבדות שסגרו על קופות הכספות. לשם כך הוזמן מסעוד למלא עבודה זו. אז לא היו קיימים המכשירים שאנו מכירים המקלים על עבודת העברת חפצים גדולים וכבדים. מסעוד בכוחו הרב העמיס דלת אחר דלת על גבו, צעד אט אט על המדרגות והציבם במקום שהורו לו. הקהל הרב שהתאסף לחזות במחזה הריע לו וספק כפיים, ומאז, כינויו היה "הגבור".

מנהל הבנק שחזה אף הוא במאורע הציע לו לעבוד במוסד במשרה קבועה כשרת ('קוואס', כך קראו למשרה זו אז). לבעל תפקיד זה היו מדים מיוחדים. מכנסים רחבים ('שרוואל' בטורקית) אבנט רחב וחזייה בעלת כנפיים צמודות לכתפיים. הכל שזור ברקמת חוטי זהב וכסף מעשה אומן.

מסעוד מזרחי כקוואס

הוא נשא בידו מטה עם גולת כסף בראשו וחרב גדולה לצדו. היה צועד קדימה לפני בעל השררה כשהוא מוריד את המטה בדפיקה ארצה, סימן לצועדים לפניו: "פנו דרך".

לכל הקונסולים, הרבנים הראשיים ולנציב העליון היו לשרותם קוואסים. מסעוד שימש בתפקידו בגאוה באמונה וביושר ושמר על סודיות משרתו דבר שגרם למותו בגלות. חברת אנגלו פלשתינה נוסדה באחד הקונגרסים ע"י הרצל, היא עסקה בענייני כספים והייתה מופקדת גם על סחורות שנמסרו לה לפיקדון.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה הטורקים היו עוינים לכל מוסד זר ולא כל שכן מוסד יהודי-ציוני. בביקור פתע שערכו מטעם השלטונות גילו את המחסנים והיחידי שנמצא אז במקום כשומר היה מסעוד. הוא שמר סוד הבנק ולא גילה שמות הבעלים. הוא נאסר בכבלים והוגלה לטורקיה. שם הוחזק בבית סוהר בתנאים קשים. בית הסוהר הזה היה ללא גג והגשם ניתך על ראש האסירים. אותה שנה החורף היה קשה ועז ביותר ושלג כסה הכל. באין מסתור קפא מסעוד ומצא שם את מותו. לאשתו ולבניו לא נודע מקום קבורתו.

משרדי בנק אנגליה פלשתינה 1920

לדודה מלכה נולדו: הבנים אברהם, נסים, משה והבת מזל. לאחר מות בעלה התקיימה מפנסיה שהבנק הקציב לה עד יום מותה. בנה הבכור אברהם, רווק צעיר ירד מצרימה וחי שם חיים טובים בקרב חברים שאמץ לו. היה גבה קומה בריא וחזק, לבוש כאחד המצרים ב"גלבייה" ומסביבו מעריצים מצריים רבים. כך הצטיירה בזיכרוני התמונה כשפגשתיו לראשונה בקהיר ואני אז בן שש בביקורנו בעיר זו אבי ואני. אחד ממעריציו נשאני על כתפו כל זמן שהותנו בעיר.

עם שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ונתקבל למשרה אותה שרת אביו. אף הוא היה מופיע באירועים מיוחדים במדים של 'קוואס'.

עברו שנים והעיוורון כסה עיניו, והוא נאלץ להפסיק עבודתו בבנק. במצבו ובחוסר מעש היה יושב בבתי קפה. פגשתיו מספר פעמים כשמסביבו ידידים ותיקים שכיבדוהו ושוחחו עמו על עניני דיומא. לבי נחמץ לראותו במצב זה, ובקושי יכולתי להשיב לשאלותיו שנשאלו בחביבות רבה על הנעשה אצלי. החיבה בינינו הייתה הדדית. אני כיבדתיו מאד.

לעולם אזכור את יום פרוץ המאורעות בירושלים בשנת 1921 ואני בדרכי מבית הספר הביתה לעיר העתיקה. בדרכי סרתי לראות את אבי שאף הא עבד בבנק. לפתע נשמע רעש סגירת חנויות ומהומה רבה ברחוב. אנשים מבוהלים רצו לכל עבר. צעקות וצריחות וקולות שבר והרס חלונות ראוה ופצועים מגואלים בדם.

המון מוסת בחגיגות נבי מוסה שנות ה-20

 

משרדי הבנק היו בקומה שנייה בבנין לא הרחק משער יפו מול פינת בנין העירייה דאז ברחוב שבחלקו המזרחי רחוב יפו והמערבי רחוב ממילא. עם כניסתי לבנין נסגרו שעריו ועליתי לפינת הישיבה של אבא. במשרדים עבדו מספר פקידים בלבד. פתאום הגיח אברהם מאחד החדרים ובידו שלח והוא רץ לעבר המדרגות בשער היציאה. אבא השגיח בו וניחש כוונותיו עצר בעדו בכח רב. אך הוא היה תקיף בדעתו, עליו לצאת לרחוב ולעזור לאחיו הנהרגים בראש חוצות.

בקושי רב ובהשבעות בחיי אמו האלמנה הניאו ממעשה זה. אבא פחד שיבולע לו מידי הפורעים הבאים מהכפרים מסביבות ליפתה הידועים לשמצה. בזוכרי מאורע זה שאלתי את עצמי היכן אותו הגיבור הנועז.

אברהם נשא את שרה ממשפחת דסה. אשה קטנת קומה לעומתו. בכורתם מלכה על שם סבתה בחורה נאה. אחריה נולד מסעוד הבן השני של הדודה מלכה נסים, היה בחור עדין יותר דומה לאמו. בבחרותו חיזרו אחריו שדכנים רבים. לבסוף נשא לאשה את   (?)   ממשפחת בן-נאים, בתו של בעל מלאכה לייצור מזוודות. נולדו להם שלושה בנים. מקצועו מסגר. עבד בטפול קטרים ברשת הרכבות עד לגמלאות. אשתו נפטרה לאחר מחלה.

אשתו השנייה שנשא לאחר מספר שנים לא ילדה לו ילדים. נפטר בשיבה טובה (למעלה   מ- 80). משה הבן השלישי דמה מאד לאחיו הבכור. איש חסון וגבה קומה. עיסוקו קצב בבית המטבחיים. אשתו ילדה לו תריסר ילדים.

מזל הבת הייתה יוצאת דופן. השיאוה לבעל הראשון ממנו נולדה בת בשם פלורה. התגרשה ונשאה לגוי שאהבה. אתו חיה חיים טובים ובתה הייתה לו כבת. הם גרו זמן רב בלוד העיר. הדודה מלכה הגיעה לגבורות ונפטרה ביום פורים בנוחה בכורסתה כבת צחוק על שפתיה.

הדוד שמעון שהוזכר לעיל היה מטבעו איש ענו שקט וטוב לב. קבל עליו הצרות כגורל שנגזר משמים. הוא נשא לאישה את רבקה בת אחותו קלרה.

הדוד משה

בתם הבכורה שרה נשאה לנחום בילו. נקטפה ללא עת לאחר מחלה. בתם השנייה הייתה מפגרת והדוד אהבה והיה מסור לה וטפל בה כתינוקת עד לפטירתה בגיל 14. אחריהן נולדו להם הבנים מאיר ואברהם.

הייתה לו חנות ברחוב היהודים לביצים ועופות. בערוב ימיו עסקיו היו דלים חנות לא הייתה לו עוד, אך בעל חנות במחנה יהודה הניח לו לעסוק במכירת ביצים בפתח חנותו וזו הייתה פרנסתו. כל ימיו היה איש בריא לחלוטין, לא הזדקק לרופא מעולם. בפעם היחידה שהרגיש ברע הגישו לו ואלריאן. לגם וירק זאת מיד. נפטר בשיבה טובה. אשתו הדודה רבקה מתה לפניו מתאונת דרכים.

הדוד משה (מוכר בחוג מכיריו כ"מוסה"). היה איש נאה. בצעירותו אהב חברה ובלויים, בין ידידיו היהודים והערבים. עיסוקו מתווך במסחר ענבים בין בעלי כרמים מבית לחם, חברון והסביבה לבעלי יקבים בירושלים. בתקופת הקיץ הכנסתו הייתה מספקת לכל צרכיו לכל השנה. מצבו החומרי היה טוב. הייתה לו חולשה להביא לביתו ביכורי פירות עם הופעתם בשוק ולהתהדר בהישגיו. הפירות היו נעולים בארון זכוכית לתצוגת כל המבקרים.

שמחה חפץ

נשא את אשתו הראשונה ממשפחת מורנו דסה אשר הביאה לעולם את הבת מזל והבן מאיר.

במותה נשא את אחותה לאשה, הדודה שמחה, שילדה לו את הבת יהודית והבנים מסעוד, מורנו ואליעזר.

הבת מזל נישאה לברמן שעבד בעיריית ירושלים. היא אמם של שלושה בנים הראשון סגא' יהושע שגיא.[2]

הדוד משה ואשתו האריכו ימים לאחר ששכלו את בנם אליעזר שהיה אהוב עליהם. הדוד חי כשנה שנתיים לאחר מות אשתו בצורה לא כל כך מכובדת. הבן מאיר שתמיד היה גאה להפגין כבוד לאביהם בנוכחות זרים לא אבה להגיש  לו סעד בזקנותו. הבת יהודית היחידה שסעדה אותו עד סוף ימיו.

 

בביקור בחדרה 1935

בן הזקונים של סבי מאיר הלא הוא אבי אברהם, שנולד בשנת 1885.

עול ימים היה כשגיסו מסעוד מזרחי בעל אחותו מלכה המליץ למנהלי אפ"ק להעסיקו בעבודה ומאז נתקבל ועד לגמלאות היה בשרות בנק לאומי. פרט לארבע שנות מלחמת העולם הראשונה שאז, בהמלצת מנהל הבנק הד"ר לוי, היגר מצרימה. עוד אשוב לספר פרטים על כך בהמשך.

אשה אחת מאד נכבדה ומוכרת בירושלים העתיקה והסביבה הייתה דודתה של אמנו לעתיד ושמה בכורה די יחיאל, מילדת במקצועה.היא הכירה את אבא והחליטה לשדכו לבת של אחותה מזל בורלא. רבקה אמנו שנולדה בשנת 1890, הייתה אז כבת 18 נערה יפה בעלת שער אדום לוהט (ג'ינג'י). הם נישאו בשנת תרס"ח 1908. כעבור שנה נולד להם בן בכור מאיר, מסיבות לא ידועות נפטר פתאום והוא רק בן שנתיים. אחריו נולדו בירושלים: הבנים חיים ומאיר ובתקופת מלחמת העולם הראשונה נולדו במצרים, יצחק ויחיאל. בשובם ממצרים לירושלים נולדו ארבעת הבנות: יפה, חיה, נעמי ורחל.

 

על מוצאה של אמא נמסר לנו הספור הבא:

בעיר הקטנה צ'אנאק-קלה במערב תורכיה על הגדה המזרחית של מיצרי הדרדנלים מול חצי האי גליפולי חיתה בסביבות 1860 משפחה מכובדת על הקהילה היהודית הקטנה, משפחת אבראביה הותיקה והמושרשת במקום מאז גרוש ספרד. השפה המודברת בפיהם כבכל קהילות היהודים בתורכיה ספרדית "אספניול" או "פרנקו" להבדיל מן השפה היהודית – ספרדית הכתובה בספרים שענינם דת, שרק היא נקראה אז "לדינו" בדומה להם דברו 'פרנקו' באותם ימים גם יהודי ירושלים שעלו מאיסטנבול, איזמיר וערים אחרות מתורכיה והבלקן. אחינו האשכנזים קראו להם ע"ש שפתם פרנקים (דוברי פרנקית). לימים הפכו שם זה לגנאי. ואילו החוקרים והמשכילים האשכנזים החילו את השם "לדינו" לכל השפה המדוברת והכתובה.

ובכן, מאז 1860 גדלה והסתעפה המשפחה ובניה ובנותיה התפזרו ברחבי העולם ובישראל. בסביבות אותה שנה עזב יהודי ושמו יחיאל אבראביה (נצר לדון יצחק אברבנל) את צאנאק-קלה ועלה לירושלים בספינת מפרשים שעשתה דרכה במשך חדשיים ימים, לאורך חופה הדרומי של אנטוליה המשיכה דרכה לאורך חופי סוריה, לבנון ולארץ הקודש עד יפו נמלה של ירושלים.

יחיאל היה בשנות החמישים שלו במות עליו אשתו. הניח בעירו את אחיו, בניו ובנותיו הגדולים שאיש מהם לא רצה לעלות עמו ירושלימה, כי לא אבו לעזוב את צ'אנאק-קלה החמודה, והגיע בגפו לירושלים, כשבלבו הצער על מות אשתו ואהבתו הרבה לירושלים עיר הקודש.

הוא מצא את מקומו בתוך הקהילה הספרדית צמוד לבית הכנסת הגדול (איל קאל גרנדי) הוא בית הכנסת שעל שם רבן יוחנן בן זכאי.

בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי

האיש, שהביא עמו מעט כסף, היה בעל תושיה וסמך על מעשה כפיו.

בעירו היה בוגצ'רו מהולל, ובכלל זה מעשה הבוגצ'ה נמנו גם הבורקס, פסטליקוס, בורמאיקס וכו' הממולאים בגבינת כבשים מלוחה טרופה בביצים, בפזי (עלי מנגול) בחצילים או בכבד ובשר קצוץ הנאכלים לשובע תמיד עם ביצה קשה. לפעמים צרפו לדברי מאפה זה את הסוטלטש, דיסה מתוקה קרה שנתבשלה באורז טחון בחלב.

נוסף לנ"ל היה בקי גדול בעשיית מעדני הפאר המתוקים הנודעים בימים ההם בתורכיה, ובמדינות הבלקאן, שהיו בזמנן תחת שלטון האימפריה העותומנית. מעדנים אלה היו ה"בקלאבה", "המעמולס", "הקנפיס", "הטישפישטיל", "הקוראבייל" ועוד.

יחיאל פתח חנות קטנטונת בלב רחוב היהודים והפליא את עדתו הספרדית כולה במעשה ידיו. נהרו אליו יהודי "עמך" ועשירים וערבים. (עשירים במושגי העושר של אותם ימים)

מחוץ לחומות לא היה עדין כל ישוב ל ממש יהודי או ערבי ודלתות העיר היו ננעלות עם בוא השמש. המאחרים לנו מחוץ לחומות עד אור הבוקר.

יחיאל חי 4-5 שנים אלמן וראה הצלחה במעשה ידיו. הוא העסיק איש אחד לעזרתו. ואף ערבי מכובד בא אליו ללמוד את מעשה הבוגצ'ה ממקור תורכי. הוא לימד את המקצוע ליהודים וערבים ואלה ירשו ממנו את התרבות הקולינרית הזו.

הערבים השכילו ללמוד יותר מהיהודים. מומחיותו הייתה בזריזות ידיו ואצבעותיו, בעיקר בפתיחת דפי הבצק ('אבריר פילס'). בניסיונו ובכישרונו היה 'פותח' את הבצק לדף דק כעובי של ניר סיגריה ובקוטר של קרוב לשמונים סנטימטר מבלי סדק קל שבקלים.

אחרי 4-5 שנות אלמנות מצא סוף סוף את "העזר כנגדו" שהייתה דרושה לו לחייו ולמלאכתו. והדברים התרחשו כך. מספר שנים לאחר בואו לירושלים עלו לעיר הקדש מן האי רודוס חיים חזן ואשתו (רודסליס) ואתם אחות של חיים אלמנה צעירה עם תינוקת בת שנתיים. שם האלמנה היה אסתר חביב לבית חזן. במות עליה בעלה לקחה אחיה לרשותו לדאוג לה.

אחרי תלאות הדרך שנמשכו מספר חדשים על ספינת מפרשים שעגנה בכל נמל בתוואי בה נסע גם יחיאל הגיעו ירושלימה, למקום ששם הגיעו כל יוצאי תורכיה, הבלקן ואיי הים האיגאי אל בין הספרדים בשכנות בתי הכנסת של העדה.

יחיאל שנחשב ל"ותיק" ראה את אסתר ואמר לעצמו לזו חיכיתי. בעיני אחיה חיים, יחיאל מצא חן, אך היה בו חסרון, הוא היה מבוגר בהרבה מאסתר. לעומתו, אסתר הייתה אם לתינוקת בשם "ביה" (BEIIA). אחיה נתן את הסכמתו והם נישאו לאחר שיחיאל קבל עליו לאמץ את התינוקת. על כן קראו ל"ביה" בוכוריקה די יחיאל (כי הייתה הבת הבכורה) בשם זה נודעה בירושלים כל ימי חייה.

אסתר הייתה עקרת בית חרוצה (ניקוצ'ירה מוי לימפיה) מלבד עבודות הבית שלחה ידה גם בעבודות החנות. לימים נולדה להם בת שנייה שנקראה בשם "סול", ילדה רזה פקחית ומיושבת מאד בהתנהגותה.

כעבור 3 שנים נולדה הבת השלישית היא "מזל". אף היא רזה זריזה פקחית אך מחוסרת סבלנות ושובבה. בהיות מזל בת שנתיים הופיעו ביום בהיר אחד שני בחורים גדולים גבוהים ובהירי שיער (רוביוס) לביקור.

התברר שאלה היו שניים מבניו של יחיאל מאשתו הראשונה שבאו מצ'אנאק-קלה לבקרו. קשה לתאר את שמחת הילדות באחיהן הענקיים. בייחוד בכורה וסול שהיו ילדות גדולות. ככל שהשמחה הייתה גדולה בבואם, כך התימהון ומבוכת הלב היו גדולים כאשר נעלמו ושבו למולדתם. מאז לא ראו אותם יותר כל ימי חייהן.

האב בקש מהם להישאר לעזור לו ולהגדיל את העסק, אך הם לא אבו לשמוע בקולו. לאחר הביקור חלה ונפטר. האבל והצער היו גדולים. אסתר התחילה לעבוד קשה כדי לפרנס את שלושת הבנות. חייה היו קשים.

במאמצים רבים הביאה טרף לביתה, אך זה לא מנע ממנה לאסוף אל ביתה נער יתום עזוב שהסתובב ברחוב. היא לא האריכה ימים ונפטרה ללא עת והניחה אחריה את שלושת היתומות בנות 15, 12, 9 ואסופי בן 6.

הבת הבכירה הדודה בייה, בכורה די יחיאל, נישאה וילדה בן, שמעון, שלימים היגר לארצות הברית ולא שב לראות את אמו. הוא שיגר לה מכתבים מידי פעם בהם היה מצרף מספר דולרים. היא נפטרה בשיבה טובה מבלי לדעת שבנה מזמן לא היה כבר בחיים.

הבת השנייה הדודה סול נישאה למשה אל-חי, סנדלר במקצועו. נולדו להם בן מאיר ובת בונה (טובה). שתי האחיות גרו תמיד יחדיו ודירתן בעיר העתיקה הייתה ברחוב היהודים סמוך לתחנת המשטרה.

סבתא מזל בורלא בשכונת מזכרת משה

הבת השלישית מזל (סבתנו) [3]

נישאה לחיים בורלא, אב לבן, שלמה, מאשתו הראשונה. הבת הבכורה שלהם הייתה, רבקה, (אמנו) אחריה, אברהם שהוסמך לרב וחי רוב ימיו במצרים באיסמעיליה ובטנטה, יצחק ויחיאל. האחרון בן הזקונים, חלה ומת בדמי ימיו והוא בן 20. הסבתא התאבלה עליו כל ימי חייה. לדבריה היה יפה תואר ומוצלח ביותר.

גם לסבא חיים היה סוף טרגי. סופר לנו שבערב שבת אחת קידש על היין והספיק ללגום מנה הגונה ממנו, ובו ברגע התריע בתנועות יד לבל יגעו בני הבית ביין. התברר שבקבוק היין היה בארון סמוך לבקבוק ליזול שהיה בשימוש הדודה בכורה ששמשה כמיילדת. ובמקום למזוג יין מזגו לו ליזול. הוא הוזעק לבית החולים משגב לדך, אך היה זה מאוחר מדי. הוא נפטר ואנו הנכדים לא הכרנוהו. למעשה גם הבת שנולדה אחרי מותו, דודתנו אסתר, לא הכירה אותו.

זכרונותי מימי הילדות מתחילים מאז ימי המלחמה, מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. בארץ שלטו התורכים שנכנסו למלחמה לצד הגרמנים נגד עמי אירופה (אנגליה, צרפת, איטליה). הורי, שהיו נתינים איטלקים, נצטוו לעזוב לטובתם את הארץ. אבא עבד אז בחברת אנגליא פלשתינה בע"מ (לימים בנק לאומי לישראל בע"מ). מנהלו הד"ר לוי יצחק, מוכר ומכובד בשלטון עזר לו ממש ברגע האחרון להשיג אשרה ליציאה מן הארץ, באנייה האיטלקית האחרונה[4] שעגנה אז בנמל יפו. היא אמורה הייתה להסיענו לנמל אלכסנדריה.

תחנת חנטורים ליד שער יפו 1915

 

במעורפל אזכור את הנסיעה הראשונה שלי בעגלה (חנטור) מירושלים ליפו עם הורי ואחי מאיר בן כ- 12 חדשים ואני אז כבן 4 שנים. ביפו הלינו אותנו בבית מכרים. התמונה שנחרטה עמוק בזיכרוני היא ההפלגה בסירה מנמל  יפו למקום עגינת האנייה. הושיבו אותי בתחתית הסירה אמי לידי כשבחיקה מאיר התינוק ואבי יושב כאילו בדופן הסירה. הגלים הגדולים נדנדו את הסירה עלה וירוד.

אימה אחזתני ובכל עת החתירה פחדתי שמא אבא עלול ליפול חס וחלילה לים. לבי שקט בהתקרבנו לאנייה[5]. במדרגות האנייה חכו לנו מלחים שהרימונו בידיהם והעבירונו לידי חבריהם עד לסיפון. להפלגה זו הצטרפו אלינו שרה בת דודתי, קלרה אחות אבא ובעלה משה כהן. הם גרו עמנו כל ארבעת שנות שהותנו במצרים, עד תום המלחמה.

אונית הנוסעים האיטלקית פלוריו נבנתה ב1880 במספנה בסקוטלנד עבור החברה האיטלקית פלוריו מפלרמו. יכלה להכיל כ 1000 נוסעים. הושבתה ב1923[6]

 

אמי הייתה מספרת שעל האנייה הייתי ילד השעשועים של המלחים שהעבירוני מיד ליד.

מקרה מיוחד שעורר בי צחוק רב היה בערב אחד כאשר משה כהן לקחני לטיול על סיפון האנייה חבוש כובע קש קשה (כובע פנמה) לפי האופנה דאז. בירכתי האנייה הגיחה רוח ים פתאומית שנשאו את כובעו הישר לים שצלל מיד.

ככר מוחמד עלי אלכסנדריה 1917

ד"ר נפתלי וייץ בירושלים

באלכסנדריה רוכזו פליטים רבים נתיני מדינות אירופה. אבא קבל משרה במרפאה שהוקמה על ידי ה"קומינוטה" הקהילה, כמחלק כרטיסי ביקור לרופא ד"ר נפתלי וייץ, ד"ר נפתלי וייץ  בירושלים

שהפך ברבות הימים, כשבאנו לארץ, לידידו ובביקוריו בעת חוליו של אבא סרב בתקיפות לקבל תשלום! ובכל פעם שנקרא, בין ביום ובין בלילה בשעות מאוחרות כאשר בבתי רופאים אחרים נעניתי ש"הרופא איננו בבית" למרות ששמעתי קולו, היה הוא ממהר להופיע ובלשון של לצון היה מעודד את אבא בעת התקפות מחלה.

המשרה במרפאה הוכנה מראש בהמלצת חברת אנגליא פלשתינה בע"מ, כך שבעיות פרנסה לא היו.   זכרונות מעטים לי מהעיר אלכסנדריה. בגיל 6 נשלחתי ללמוד בבית הספר העברי בשם "אגיון". מורה כתתי היה בן ציון ידידיה שלאחר שנים הופיע כמורי גם בבית הספר כל ישראל חברים בירושלים. ב"אגיון" היתה קיימת תנועת נוער של הצופים. כילד צעיר קנאתי לראות את הילדים המבוגרים לבושי המדים כשבראש התהלוכות מתופפים מקימי רעש ושאון ברחובות העיר שהשאיר רושם רב על העוברים ושבים.

אבי נהג לקחתני, משחר נעורי, לבית הכנסת. בערבי שבת לאחר התפילה היינו מטיילים לאורך רציף שפת הים.

רציף שפת הים באלכסנדריה 1915

קבלת השבת הייתה תמיד עם משפחת כהן.

הדאגה לקניות הבית הייתה מוטלת על אבא. ביום ששי אחד יצאנו יחדו לשוק. אבא שחשבני לילד גדול (בן 7) מסר לידי את סל הקניות והורני ללכת הביתה. בדרכי נתלווה אלי פתאום מצרי לא מוכר והחל לשוחח עמי. הוא שאלני אם האיש שזה עתה נפרד ממני הוא אבי, כי הוא ידידו הטוב. לתשובתי החיובית אמר לי שהוא רוצה לכבדני בדבר מתיקה, והצביע על חנות סמוכה אליה אמר לי לגשת ולבקש בשמו שיתנו לי את אשר ארצה. את הסל אמר אוכל להניח לידו עד שובי. הייתי נער מאמין וחסר ניסיון. האמנתי לו ועשיתי כדבריו. ברור שבחנות לא הבינו לפניה המוזרה ושבתי למקום המפגש עם המצרי. בשובי נעלם הבחור והסל עמו. הביתה הגעתי בבושת פנים, מאוכזב ולבי מר עלי. היה זה ערב שבת כולם הסבו לשולחן אך אני סרבתי להצטרף על אף כל ההפצרות ודברי הניחומים של הורי ויתר בני הבית. נשארתי צמוד למיטתי כשדמעות זולגות מעיני.

זכי מראד

 

ביום כפורים אחד לקחני אבי לבית הכנסת הגדול של הספרדים הידוע בשם "אליהו הנביא". לפני ה"תיבה" הנעים בקולו החזן, זכי מראד שהיה ידוע בכל מצרים. בתו המשיכה מסורת אביה ונהייתה אף היא לזמרת מקובלת לאומית ושמה נישא על שפתי כל מצרים במשך שנים רבות, הלא היא ליילה מראד.

 

 

לקולנוע העממי "סינימה עבאס" הייתי נלווה למשה כהן דודני, שהיה מבקש ממני להנמיך קומתי כדי לחסוך כרטיס כניסה.

הנאה רבה הסבה לי הטיול בגן החיות ה"נוזהה" בו היינו מבקרים לעתים. לחיות קראו בשמות. שמו של הבהמות (היפופוטם) היה "סעיד". לקריאת שמו היה מופיע בזינוק מהמים ופוער את פיו הגדול והמרשים. בו ברגע דחפו ללועו חבילת עשב ענקית. בקור זה היה מסתיים בנסיעה בחשמלית (טרמווי), חוויה נוספת.

ד"ר משולם לבונטין

במלאת שנתיים לאחי מאיר נולד במזל טוב אחי יצחק. טקס הברית נערך בבית. בין האורחים שבאו להשתתף בטקס נוכח ד"ר לבונטין שכובד בסנדקות, הוא בנו של ז.ד.לבונטין ממיסדי ראשון לציון ואחר כך מנהלה הכללי של חברת אנגליא פלשתינה בע"מ. ד"ר לבונטין בשובו ממצרים היה מנהל בית החולים "הדסה" בתל אביב.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה והכרזת שביתת הנשק ,החליט אבא לשוב ארצה. הכנות האריזה הסתיימו ולמחרת היינו אמורים לנסוע ברכבת ירושלימה. בערב האחרון לשבתנו באלכסנדריה, אמא, שהיתה בימים האחרונים להריונה, חשה בצירי לידה ובאמצע הלילה חשתי במישהו המעירני. הייתה זו המיילדת שבשרה לי על לידת אחי יחיאל. מתוך שינה עמוקה נתבקשתי להלבישו בגופיה, סגולה מיוחדת שעד היום לא אדע פשרה.

הוראות למגורשים לקראת החזרה לארץ

לידתו עכבה אותנו כשבוע- עשרה ימים. הנסיעה ברכבת אף היא הרפתקה בפני עצמה. הרכבות אז היו עמוסות חיילים אנגלים שנסעו לפלשתינה. אבא מצא בקושי תא בקרון אחד שבו שהיה מחציתו ארון. לשם דחף את מיטלטלינו ואת אמא והילדים הושיב מעליו. במהלך הנסיעה נכנס חייל שיכור ונשכב לאורך פתח הארון, כך שמנע מאתנו לגשת לחפצינו עד תום הנסיעה. לכשהתעורר בקרבת תחנת ירושלים קם וחילק לנו הילדים מעה לכל אחד ועזב את המקום.

תחנת הרכבת בירושלים 1917

רבקה חפץ בפתח דירת המשפחה בעיר העתיקה

בתחנת הרכבת בירושלים חיכו לנו בהתרגשות רבה הסבתא מזל והדודה אסתר [7]אחות אמא. השמחה הייתה גדולה. סבתנו התחבבה עלינו מהרגע הראשון והיא לוותה אותנו וחיה עמנו שנים רבות. היא הייתה עבורנו האמא הגדולה וקראנו לה "מנה". כל עניין גדול או קטן, טוב או רע היינו מביאים בפניה והיא דאגה וכאבה את כאבנו.

לאבא היה שוט עשוי מזנב פרה מיובש והוא היה תלוי בחדר לאות ולמורה לנו הילדים לבל נסטה מדרך הישר. הוא דגל ב"חוסך שבטו שונא בנו".

יחיאל לא נמשך כלל ללמודים. ופעם ברוגזו הפליא אבא מכותיו עליו והשוט השאיר סמנים רבים על גבו. כל זה קרה כשסבתא לא הייתה בבית. בשובה וכשעזרה לו להחליף חולצה השגיחה בסמנים ושאלה אותו מנין זה והוא ענה מיני וביה – סבתא זה יוד.

כשנודעה לה האמת היא הוכיחה את אבא על המעשה. כי יש לזכור שהשם יחיאל היה קרוב מאד ללבה והוא היה מזכיר לה את בנה האהוב שנפטר ללא עת. אבא היה מקבל תוכחות ממנה בשתיקה כי הוא כיבד אותה מאד והוא אף פעם לא הרים קולו בנוכחותה.

הדודה מלכה שגרה סמוך לבית החולים בקור חולים שמשכנו היה אז בעיר העתיקה שיכנה אותנו בביתה בבואנו לירושלים עד אשר התפנתה דירה עבורנו. למעשה, שני חדרים נפרדים בחצר בשכנות לבתי הכנסת הספרדים.

בין שני החדרים חצר קטנה וצרה, בקצה האחד מטבח שחזיתו בנויה קרשים ומטבחון שני ששמש כמחסן וכמקום לרחצה בימות החמה. מים זורמים לא היו קיימים. בחצר היה בור מי-גשמים אותם דלינו לשימוש חיצוני היינו: לרחצה, לרצפות ולכביסה. מי שתייה היינו קונים ממובילי המים שהסתובבו בסמטאות העיר והכריזו על סחורתם היו אלה ערבים ששאבו מים מבורות מסגד אל אקסה והובילום בנאדות עור עזים (קירבה). את תוכנם יצקו אל תוך כדי חרס גדולים (טינז'ה) והיו לנו תמיד  כדים למי שתייה וכדים לשימוש כללי.

אמבטיה או חדר רחצה לא היו קיימים ולא היה ידוע לנו על דבר קיומם. הרחצה נקבעה אחת לשבוע בערבי שבת. לרחיצת הגוף היו מחממים מים על פרימוס או על תנור פחמים. גיגית עגולה ששימשה לכביסה, הייתה הופכת לאמבטיה. הושיבו את המתרחץ בתוכה במים פושרים סבנוהו ואחרי כן נסכו עליו מים לשטיפה. בקיץ היה זה נסבל אך בימי סגריר הרוחות והקור שחדרו דרך סדקי הקרשים, השהיה ב"אמבטיה" זו, הייתה בלתי נעימה ולרוב הצטננו. רק בתקופת שלג הרחצה בוצעה בתוך אחד החדרים. על חדר שירותים מסודר לא היה לנו מושג, על קיומו שמענו ורק לאחר שעברנו לגור בבית מחוץ לעיר הבנו את אשר היה חסר לנו כל אותן שנים שגרנו בעיר העתיקה.

בחורף קשה כשהורגש ששלג ממשמש ובא, היה אבא מצטייד במזונות עיקריים כגון: שקי אורז, קמח, שעועית פח שמן ועוד. אז, בעל כורחנו, היינו נסגרים בבתים. אין יוצא ואין בא. זה ארך לפעמים שבוע ימים ויותר. שנה אחת גובה השלגים הגיעו לשני מטרים ועל מנת לקיים קשר בין חדר הילדים ולחדר ההורים היה על אבא הכרח לפלס מעבר בתוך השלג.

את השכלתי העממית קבלתי תחילה בבית הספר העברי לבנים. כשנודע לי שחלק מחברי עובר ללמוד בבית ספר כל ישראל חברים "אליאנס", נרשמתי אף אני לבית ספר זה. שם גם סיימתי לימודי עד שנקראתי ע"י אבי לבוא ולהתחיל לעבוד בבנק (בגיל 18).

מפקד תלמידים בית ספר כי"ח שנות ה30

 

שער בית הספר כי"ח כיום

לבית הספר היינו מכתתים רגלים מן העיר העתיקה עד לבנין בית הספר ששכן במחנה יהודה. בקיץ בחום ובחורף בגשמים ובשלג. המעבר מבנין בנק לאומי כיום ועד מרכז נחלת שבעה היה חשוף וריק מבניינים והגשמים והשלג טפחו על פנינו ובעוד נשמתנו בקרבנו היינו מגיעים למחסה בבית הספר. לבושנו לא התאים למזג האוויר הסגרירי, לא מעילי חורף הגונים או בגדים חמים כדרוש. מכנסים קצרים חשופי ברכיים ונעליים חצאיות שהמים חדרו לתוכם. לא התאוננו כי ידענו שאבא עשה כמיטב יכולתו.

כנערים צעירים, חציית הסמטה משער יפו בואכה רחוב היהודים הייתה בלתי נעימה ולפעמים מלווה בהערות גסות ובדחיפות נערים ערביים גדולים מאתנו, שלא לדבר על ההערות של בעלי חנויות הירקות בדרך. בימי מתח שלאחר מאורעות לא כל שכן.

הישוב היהודי בעיר העתיקה היה מאד מגובש. התפתחו יחסים קרובים בין משפחות שונות, בעיקר בין אלה שחיו בחצרות גדולות. הנשים קבעו להן מנהג שמידי ערב אחת מהן הייתה מזמינה, לפי תור, את חברותיה לשתיית קפה ולשיחות חולין.

בכל אירוע של שמחה או אסון היו כל השכנים הקרובים והרחוקים מתכנסים ולוקחים חלק אקטיבי וההשתתפות הייתה כנה. ההרגשה הייתה כאילו זו משפחה אחת גדולה שכולם ערבים זה לזה. חתונה בבית אחד השכנים והחצר כולה לבשה חג, אף שכני החצרות הסמוכות היו לוקחים חלק. גם אלה שגרו לאורך מסלול צעדת פמליית החתן לבית הכלה, כמחווה להשתתפות בשמחה היו נשים ובנותיהן עומדות ליד שער צרותיהן ומגישות שתייה קלה לכל המלווים ומזות מי-בושם על כל העוברים. ימי המשתה ארכו 7 ימים תמימים. בכל ערב נערך משתה עם זמרים וכלי זמר. שבוע לפני שבע הברכות והחופה, היו הנשים מוזמנות לבית הכלה למשתה וכן לחזות בנדוניה (אשוגר) שהכלה הכינה.

זה כלל שמלות שונות לחופה ולאחריה, דברי רקמה על כסתות וסדינים מעשה ידי הכלה, מכונת תפירה, ארגז גדול לאחסון הבגדים (באול). כלה שהכינה פריטים הרבה נחשבה לכלה עשירה. הכיבוד היה כיד המלך והשמחה והעליצות הייתה גדולה.

בתי קולנוע לא היו קיימים. כיצד בילו את הזמן במוצאי שבת וחג? היו מתאספים בביתו של אחד המכרים לשירה ולזימרה. נגן עוד מנעים בנגינתו ואחר מלווהו בתוף (דרבוקה). לפעמים היה בן ציון פרנס, שהיה מראשי חברה קדישא בעל חזקה בהר הזיתים, פותח הסיפורים ומרתק את כל הנאספים. היה זה ספור שקרא בספר או מקורותיו ומעלליו. היה לו כשרון רב במסירת הדברים. הוא גם ידע לרתק את שומעיו על ידי הפסקת הספור באמצע על מנת לשוב ולהמשיך בשבוע שלאחריו.

כשנתיים וחצי לאחר שובנו ממצרים נולדה יפה (ארמוזה) האחות הראשונה בבנות. היה זה ביום קיץ בהיר בשנת 1922. אמא שהרגישה בצירי הלידה בקשה לקרוא בדחיפות את הדודה בכורה, המיילדת של רוב ילדי העיר העתיקה היהודים וילדי משפחות אמידות לא יהודים.

הדודה מופיעה בלווית התיק השחור ואביזריו. בטרם כניסתה משלחת היא אותנו הילדים הרחק מהבית אל הדודה.

בשובנו לפנות ערב מצאנו את אמא במיטת ההורים ולצידה פעוטה עטופה כחבילה, ניתן היה לראות רק את ראש הפעוטה בלבד.

אבא ישב בחדר הילדים ראשו שעון כל כף ידו ופניו בדאגה. לשאלתי מה העצבות הזו, האם אינו שמח לבת לאחר ארבעת הבנים? השיב לי שאמנם שמח הוא על הוולדה, אך בת מעוררת דאגות בלב הורים. אנו שמחנו על הנפש החדשה במשפחה ושמחה זו דבקה גם בהורים. שמה ניתן על שם אמו של אבא ועובדה זו דיה הייתה לפינוק שהסבו לה כל בני המשפחה. בשולחן הושיבוה תמיד ליד אבא שלא חדל מלהאכילה ולדאוג לה לטעים שבמאכלים.

עברו שוב כשנתיים ואני עומד ערב בר המצווה שלי. ואז באה לעולם אחותנו השנייה (וידה) חיה. לשמחות אלה הפשילו שרוולים הסבתא והדודות והכינו מכל טוב לכבוד שני האירועים.

ערב לפני הנחת התפילין ועליה לתורה, נערך טכס ה"תספורת". אליו הוזמנו ידידים וקרובים שליוו בשירה ובנגינה ראשית את ה"חתן"  הערב והנערים האחרים שנוכחו במקום. בר-מצווה נחשב למצווה וכדי להאדיר גדולתה צירף אבא את הנער שמואל רוסו יתום מאביו, אחיו של בעלה של הדודה אסתר. לכל הטקסים בבית ובבית הכנסת היינו צמודים. אבא גם סיפק גם לו טלית ותפילין וכו'.

בית החולים משגב לדך 1910

בתקופה זו סבתא, שלא אהבה להיות למעמסה רבה על אבא, עבדה כעוזרת לטבח בבית החולים "משגב לדך". בקורי אצלה היו בעיקר כשחשתי בגרוני ועל השקדים נראו סימני מוגלה. סבתא הייתה מפנה אותי אל הרוקח מר ברוך. איש יפה בעל מידות עם משקפי "פינס-נה" מזהב. מראהו היה מטיל בי אימה. התעניינותו לשלומי בקולו הרועם שנשמע כנזיפה היה מביאני לידי חלחלה. אך למעשה איש טוב לב היה. דבר ראשון היה מצווה עלי לפתוח את פי ובמקלון עטוף צמר גפן טבול בנוזל דמוי יוד היה מורח לי את השקדים.

שנים שלושה טיפולים כאלה היו מספיקים להמם את המוגלה שהצטברה. אך בזה לא יצא ידי חובתו, הוא הגיש לי מנה הגונה של שמן קיק, אותה ציוה לבלוע בו במקום. דמותו נשארה חקוקה בזיכרוני כאיש טוב-לב שהביא לי מזור בזמנו.

"משגב לדך" היה בית החולים השני ברובע היהודי. בניינו בנוי צמוד לרובע הנקרא "בתי מחסה".

בתי מחסה בראשית המאה העשרים

היה זה בנין של שתי קומות בנוי בצורת ריבוע. קומה שנייה מחולקת לחדרי חולים וחולות, חדרי הרופאים ואחיות. במרכז-חצר גדולה פתוחה. בכניסה לבנין בקומה הראשונה מימין חדר מתים. אחריו בית המרקחת המסודר והמלא צנצנות לבנות עליהן מודפסים שמות התרופות, דוגמת בית מרקחת של ימי הביניים. אחריו מטבח גדול ורחב ידיים אליו צמוד חדר האוכל. במזרח בית כנסת צופה לעבר הכותל המערבי. לימים הוקמו במורד הגבעה מ"משגב לדך" לכיוון שער האשפות, בניני "פורת יוסף" ובית כנסת מפואר. כל הבניינים האלה כולל בית החולים נהרסו ע"י הירדנים במלחמת השחרור.

ירושלים שמחוץ לחומות הלכה והתפתחה ושכונות רבות נבנו מסביב. עיניהם של רבים משוכני העיר העתיקה היו נשואות לדירות המוקמות במרחבו של הישוב המתפתח בעיר החדשה. ליד משכנות שאננים נוספו בנינים חדשים רבים והשכונה כולה נקראה "שכונת מונטיפיורי". משפחות שקצו בדיור בעיר העתיקה העתיקו מושבם, תוך מאמצים רבים, לאחת השכונות שמחוץ לחומות: נחלת שבעה, אהל משה ועוד. אך היו גם שנתפסו לרעיון של רכישת קרקע עליו יקימו אחוזת בית.[8] בין באי בית הכנסת "אליהו הנביא" רעיון זה בא גם לידי מימוש. אבא, כגבאי בית הכנסת, ייסד ועד מצומצם מנכבדי העדה ביניהם הדוד משה, בין ציון פרנס ועוד אשר החליטו להתעניין בחלקת אדמה מתאימה.  זוכרני שביום אחד שכרו סוסים וחמורים יצאו לסייר בסביבות בית הכרם, לראות את חלקת האדמה שהוצעה להם למכירה.

בית כנסת אליהו הנביא ברובע היהודי

שטח האדמה השתרע משכונת בית הכרם דרומה. בשובם קראו למועצה את כל מתפללי בית הכנסת והודיעו להם מתוצאות ביקורם. במקום התקבלה החלטה, שעל כל המעוניין  להירשם ולהתחייב בתשלומים חדשיים ע"ח רכישת נחלתו. אף שם קבעו לשכונה הלא היא שכונת "יפה נוף" עד היום הזה.

אבא בתוקף תפקידו כגבאי מונה לגזבר. אני זוכר את פנקסי התשלומים שהודפסו ע"ש שכונה זו. התשלומים שנרשמו בהם הגיעו ל- 25 גרוש לחודש.

לאחר רכישת הקרקע בוצעה פרצלציה והוגרלו החלקות. אבא זכה במגרש הפינתי בכניסה לשכונה. מגרש זה לא נשאר לנו לנחלה, כיון שנמכר בעת רכישת בית בשכונת "יגיע כפיים".

מתוך ספרו של יהושע בן אריה "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט-שכונות בתים אנשים" הוצ' יד בן צבי 2011

מספר מצומצם של אנשים ירו אבני יסוד ובנו בתיהם. ביניהם בנה של הדודה מלכה, אברהם מזרחי. הבית היה צנוע. חדר אחד ארוך ונוחיות. ביקרתי בבית הזה מספר פעמים שם גרה גם דודתי מלכה. המקום היה מקסים, השטח פתוח לעבר הואדי, ממול הר נקרא כיום הר "הרצל", הוקמו אז מספר בתים בודדים.

חלפו שוב כשנתיים ואמא מביאה לעולם את הבת השלישית, שנקראה בשמה של הדודה המיילדת: בייה. אנו הילדים קראנוה נעימה. ברבות הזמן הפך השם לשמה כיום נעמי.

כל נפש חדשה במשפחה הייתה ממלאת אוירה של שמחה בבית. נוסף לבני הבית נעמי התחבבה במיוחד על זוג זקנים שגרו בשכנותנו. הם ממש אמצוה לנכדה. הזקן אף היה שר לה שיר שחבר בעצמו בעת שהאכיל אותה. "לה איזיקה דל פפו וומוס א קומר פפשי" בעברית: הילדה של הסבא, אנו נאכל דייסל'ה.

לשכן הזה הייתה תעסוקה ביתית. היה מביא שקי שקדים שלמים עם קליפה. עבור עבודתו בקלוף היה מקבל תשלום. על מנת להשלים עבודתו בזמן היה מגייס אותנו הילדים, מצייד אותנו בפטישים קטנים לכל אחד ואנו היינו ברצון נרתמים למלאכה. השקדים היו טריים ולפעמים שקד נעלם אל תוך פיו של מישהו מאתנו. דבר זה היה מעלה קצפו של הזקן. לא כן היה לגבי נעמי הקטנה, לה היה מותר הכל.

רוב רובו של הישוב היה דתי שומר מסורת. אבא נבחר לגבאי בית הכנסת "אליהו הנביא" אחד מבתי הכנסת הספרדים, בכל בוקר היה מעיר אותי ואת אחיי הצעירים ממני לתפילת שחרית.

בחגים התכונה הייתה רבה והרגשת חג אפפה את כל החצרות והסימטאות בעיר. בגיל 14-13 היה אבא מבקש ממני לעלות לימין החזן ולעזור במזמורי התפילה. כדי להסב לו קורת רוח נעניתי לו והוא היה גאה בפני חבריו. בשבתות לאחר התפילה בשובנו הביתה בתום הארוחה הייתי מבקש לפתוח בשירה ובפזמונים. זה הפך למסורת בבית וכולם היו מצטרפים לזימרה.

החיים בקהילת העיר העתיקה היו מונוטוניים למדי. אוכלוסיה שברובה אנשי עמל שחיו בצינעה רבה. לכאורה חיים אפורים למדי. מספר המשפחות שחיו מכספי "חלוקה" של ה"כולל" היה רב. ביניהם היו כאלה שהגאווה העצמית מנעה מהם קבלת עזרה כל שהיא ורק אנשים טובים ורחמנים שידעו על מצבם החומרי היו מעבירים אליהם עזרה בעילום שם כדי לא לביישם.

חיי היום יום דמו אחד למשנהו, אך בפרוס החגים הורגשה התעוררות; רבה בעיקר לקראת חג הפסח. בבתים ובחצרות החלו בניקיון יסודי, סיוד החדרים והכניסות לבתים. החצרות סויידו חצאי קירות בסיד. לבני הבית אסור היה להיכנס לחדרים עם אוכל כל שהוא, שמא יפלו פרורי לחם שהם חמץ. כשבוע לפני חג הפסח היו מגישים את הארוחות בחצר לפני החדרים ישובים על מחצלת כשהשולחן היה לא יותר מארגז הפוך. מיד עם תום הארוחה היו מנקים את הסביבה.

כפי שאמרתי אוירת החג הייתה מורגשת כחודש, חודש וחצי לפני פסח. מצות מוכנות לא היו. מי שדאג לספק צרכי הקהילה היה בן ציון פרנס שהוזכר לעיל. הוא היה חוכר חצר במרכז רחוב היהודים שבה היו מספר חדרים ותנור. בחדר הגדול שבירכתיו היה תנור, לאורכו הוצבו שולחנות אבן שפניהם חלקות כמראה שיש.

ליד כל שולחן כזה ישבו ישיבת סוס משני קצותיו שני גברים כשבידיהם מערוכים לפתיחת בצק, אותו סיפק גברתן אשר ממונה על הלישה של הקמח הכשר עליו יצקו מים נקיים וטהורים. הוא נעזר במנוף ארוך שבמרכזו ריקוע נחושת מבריקה.

פרט לשולחן המנופאי היו שם כ- 6-7 שולחנות. אלה שעל יד השולחן הראשון היו מקבלים את הבצק הגולמי בצורת כדור והיו מתחילים בפתיחת דף הבצק ומיד היו מעבירים לשולחן השני הממשיך בפעולה עד לשולחן האחרון שהיה מסיים ומניח על גבי המרדה.

כשעל גבי המרדה היו כ- 4-5 דפי בצק היה האופה מעבירן אל תוך התנור למספר דקות ומוציא בינתיים את המצות האפויות. המצות האפויות היו מאוחסנות בחדרים הסמוכים הנקיים שסויידו מחדש לתכלית זו ושבהם פרסו מחצלאות חדשות מסביב וברצפה.

הייתה חלוקה מסודרת. כל ראש משפחה היה מסדיר את התשלום לגזבר ומקבל פתק בו נרשמה הכמות שהוא זכאי לה. למחוסרי פרנסה ה"כולל" היה מצייד אותם בפתקים מתאימים.

בבואם לקבל את המצות מביאים עמם ציפית גדולה בה ארזו את המנות שלהם, והן היו ארוזות כך עד לערב פסח, מוצנעים בפינה נקייה וכשרה בבית.

בחצר אפית המצות הייתה תנועה ערה ביום עד מאוחר בלילה. העובדים ביצעו אתה מלאכה מתוך חדווה תוך כדי שירה. חילוף משמרות נעשה בשקט, והעבודה לא הופסקה אף לרגע אחד. בחדר נפרד עסקו נשים בהכנת סנדביצ'ים ומשקה חם לעובדים בעת ההפסקות שלהם. ומותר היה להם לאכול אך ורק בחדר זה.

ביומיים האחרונים לפני החג היו אופים "מצות שמורות" למהדרין. מצות אלה שנקראו "שמורה" היו עבות כסנטימטר עובי, מקבלים אותן חמות הישר מהתנור מביאים אותן הביתה ומניחים אותן בתוך המיטה בין המזרונים לבל יפוג חומן עד לערב החג.

במשך כל ימות החג היחידי שהתמיד באכילתן היה אבא, והיא נחשבה לו למצווה גדולה. אנו העדפנו את המצות הדקות הטעימות והפריכות. מן השבת שלאחר חג הפסח ועד השבת שלפני חג השבועות היו מתכנסים מתפללי בית הכנסת בצהרי היום לקריאת פרקים מ"פרקי אבות", לפני תפילת מנחה. נעימת הקריאה הייתה מיוחדת עם סלסולים. אחד מתחיל ב"סולו" פרק שלם והקהל מלווהו בסיומו של הפרק. תוכן "פרקי האבות" שבר את ליבי. ובשמחה לקחתי חלק בקריאה.

בחג השבועות נהגו, ככל עם ישראל להגיש מאכלי חלב בלבד. לאחר תפילת שחרית ה ("דיזיונו") ארוחת הבוקר, הייתה מוכנה וכללה לרוב: "בורקס" מגבינה או מ(פזי) מנגולד או מחצילים. ביצים קשות (חמינאדוס) ו"סוטלטש", דיסת חלב עם אורז טחון, לכל אחד צלחת עליה פיזרו קינמון טחון (אותו כתשו במכתש) בצורות גאומטריות שונות. לצהרים לאחר המנחה (בערך בשלוש) הארוחה היתה מגוונת ממאכלי גבינה "מדיאס די קיזו" חצאי ירקות (עגבניות, קשואים, חצילים וכו') ממולאים בגבינה.

לכל עת וזמן היה מנהג משלו. הגיע ט' באב מי שיכול היה צם. אבא לא פסח על אף צום אחד. עד לשבת נחמו לא אכלו בשר. לא שהבשר היה עולה על שולחננו מידי יום. פרט לשבת שבה הוגש לנו מכל טוב, דגים בשר ירקות וכו', ביתר ימות השבוע התבשילים היו כמעט קבועים.

ביום ראשון נהוג היה לאכול את שאריות החמין (טשולנט) משבת, יום שני ריבועי קישואים במיץ עגבניות, יום שלישי תפוחי אדמה, כופתאות קמח (קוקלס) וחתיכת בשר, יום רביעי אורז עם שעועית יבשה (אבס קון ארוז), יום חמישי בצהרים מרק מעדשים בערב "מז'דרה", ויום שישי שוב אורז עם שעועית, לפעמים "חמוד" ירקות בטעם חמוץ עם אורז.

בערבי ראש חדש אלול וניסן היו המבוגרים נוהגים לעלות להר הזיתים לפקוד ולהתפלל ליד קברות יקיריהם. ואז אפשר לאמר שהרובע היה מתרוקן מתושביו.

היו נוהרים ויוצאים משער האשפות השכם בבוקר ועולים במעלה ההר. לנשארים בבית ניתן היה לראות את קרוביהם המסתובבים בין הקברים, מעל גגות הבתים ברובע העיר העתיקה. גגות הבתים של הרובע בעיר העתיקה 1900

גגות הבתים של הרובע בעיר העתיקה 1900

החל מראש חודש אלול, הספרדים מתחילים ב"סליחות". שמש בית הכנסת היה עובר בארבע בבוקר מחצר לחצר וקורא את המתפללים בשמותיהם ומכריז: פלוני בן פלוני "קום לעבודת הבורא – סליחות." ומאריך במלה ס ל י ח ו ת. ולא היה נרגע עד ששמע תשובת האיש.

את ראש השנה אהבנו בעיקר בגלל ה"יהי רצונ'ס" שהיו טעימים לחיך. מיד לאחר ראש השנה היה הדוד שמעון שולח אלינו את העופות ל"כפרות". לכל אחד כרתו. לזכרים תרנגולות. פעמיים כשאמא היתה בהריון מספר כפרותיה היו 2-3 תרנגולות ותרנגול. לילדים היה במה להשתעשע מספר ימים. להאכילם להשקותם, וכל אחד היה נותן תשומת לב כביכול לשלו.

בערב יום כפור לאחר בצוע ה"כפרות" היינו אנו הבנים לוקחים אותם לשחיטה. לא כל העופות היו לנו למאכל, חלק מהם שלח אבא למשפחות נצרכות. במוצאי יום כפור לאחר הארוחה היה מנהג לבקר ולברך את קרובי המשפחה, הדודים והדודות המבוגרים מאבא. היינו יוצאים בנערינו ובזקנינו וחוזרים מהר להספיק לדפוק את המסמר הראשון בבניית הסוכה. למחרת בגמר בנייתה היינו פורסים קני סוף ככסוי. הקירות היו מכוסים בסדינים לבנים. במרכז תלויה פרוכת שהבאנו מבית הכנסת. אנו הילדים גזרנו פנסים וכל מיני קישוטים והדבקנו שרשראות מניר. לכל זה הוספנו ציורים כמו עקידת יצחק, שטיחון של הרצל העומד ליד המעקה בבזל ועוד. על הלולב והאתרוג המהודר הייתה על כולנו החובה לברך ובתוך הסוכה. בליל הושענה רבא היו מתכנסים בבתי הכנסת לתפילות כל הלילה. לסרוגין היו מגישים לכולם קפה, לבל יירדמו.

שמחת תורה היה נחוג בהתרוממות רוח החל מההקפות בערב החג. למחרתו בהקפות שלאחר תפילת שחרית העליצות הייתה מגיעה לשיאה. עם גמר ההקפות והתפילה היו יוצאים כל באי בית הכנסת ללוות את ה"חתנים" (חתן תורה, חתן בראשית וחתן מעונה) לבתיהם. שם המתינו בני המשפחה, אשר בינתיים הצטרפו לשמחה, כשעל שולחנותיהם כיבוד ושתייה כיד המלך.

במסלול הלווי מבית הכנסת ועד לבתי ה"חתנים" בקעה השירה והריקודים. המנצח על השירה והריקודים היה בן ציון פרנס, מנופף במקל הליכה מעל לראשו מתחיל בפזמון וכולם עונים לו ומוחים כפיים. בהמשך עושים אתנחתא ליד רחבה, יוצרים מעגל הוא בתווך, לפעמים מי שהוא מעלה אותו על כתפיו ואז השירה והריקודים גוברים וברור שכל עוברי אורח המזדמנים למקום מצטרפים אף הם לשמחה.

פעם אחת נזדמן לאירוע כזה מושל ירושלים דאז ששמו היה קיט-רוטש. נעמד לתומו מן הצד והשקיף בשמחה. הוא היה גבה קומה והדור פנים.

קיט רוץ' מושל ירושלים

פתאום גחן מאחוריו מוסה בילו, גוץ גברתן וחזק דחף ראשו בין רגליו והרים אותו על כתפיו. המושל שהיה מופתע נבהל אבל חיש מהר הבין שזה היה מחווה, נהנה מהעניין, הודה לכל הנאספים והסתלק מיד.

בחנוכה אבא היה מדליק את החנוכייה שהייתה עשויה מפח. צורתה צורת משולש. לחנוכייה היו קעריות קטנות אותן מלאו בשמן זית. שמונה בתחתית המשולש והשמש בקצה המשולש למעלה. בפתילות השתמשו באניצי מטאטא אותם ליפפו בצמר גפן. אגב פתילות כאלה שימשו גם מנורת השבת והמנורות (קאראיאס) בבתי הכנסת.

עם בוקר לאחר תפילת שחרית הייתה אמא מלבבת סופגניות אותן היינו מטבלים בסוכר. עוד בטרם הוציאה אותן מהמחבת היינו אנו בני המשפחה עטים עליהן ובולעים אותן.

לאבא ע"ה הייתה הלצה שחזר אחריה מידי שנה. הוא היה אומר לאמא: "פרעה לוז אזייה אי יוסף סי לוז קומייה" היינו: פרעה הכין אותם ויוסף אכל אותם. ואמא ז"ל הייתה בפנים כעוסות שואלת: מה אני פרעה?

בפורים אמרה מגילת אסתר בחגיגיות רבה בבתי הכנסת. השאון והרעש בהישמע שמו של "המן" היה בוקע פעם מבית כנסת אחד ופעם מבית כנסת שני. וכפי שידוע היו ארבעה בתי כנסת אחד צמוד לשני. ("אליהו הנביא", "רבן יוחנן בן זכאי", "האמצעי" וה"איסטנבולים")

למחרת לאחר סעודת פורים, שלרב כללה בשר ושתית ערק ויין, היו מופיעים אנשים מבוגרים (גברים) מחופשים, ביניהם אחד כאשה שזהותם הייתה כמעט גלויה, נכנסים אחד מנגן והיתר רוקד מסביב. אבא שהכירם וידע מצבם החומרי היה מעניק להם דמי פורים ביד נדיבה. למשלוח המנות היינו מתנדבים ברצון כי ידענו שבכל בית שנגיש את משלוחנו יוענק לנו הילדים דמי פורים. משלוחי המנות כללו עוגיות שנאפו בבית ובנוסף דברי מתיקה שנקנו בחנות לממכר ממתקים, והידוע מכולם בעיר העתיקה היה חביליו. הממתקים היו עשויים מסוכר ולהן צורות שונות. אם למשל בבית אחד הייתה נערה שהגיעה לפירקה היו מוסיפים ל"משלוח המנות" ממתק שצורתו "חתן" כרמז לנושאים קרובים. ואם בעלת הבית הייתה בהריון הרי שצירפו ממתק בצורת עריסה ובה תינוק. יתר הצורות היו: אחשוורוש, מרדכי, אסתר ועוד.

כזכור, מגורנו היה בחצר בשכנות לבתי הכנסת של הספרדים. לחצר זו כמה כניסות. האחת משער הכניסה לבית הכנסת של האיסטמבולים. מן השער הגדול והרחב, שדלתותיו לא נסגרו מעולם, ירידה במדרגות ולפני דלת הכניסה לבית הכנסת פניה לרחבה לאורך חלונות ביה"כ משם שוב מדרגות העולות לחצר בה היו חמש דירות. לילד בן 8-10 המעבר הזה בלילה היה כמי שעובר בפלטרין שכולו מסתורין.

מבעד לחלונות בית הכנסת הבהבו העששיות (הקראייאס), נרות התמיד והאור הקלוש והצללים הפילו פחד ומחשבות על כל מיני שדים ורוחות צצו ברגעים אלה. וזה היה חולף רק ברגע שהגענו לחצר השנייה שהאור בקע מחדרי המגורים שלנו. על שדים ורוחות שמענו מספורים שספרו המבוגרים, עליהם הוסיפו נופך נערים גדולים מאתנו.

סיפרו על אחד מעובדי חברה קדישא שהוטל עליו לגשת להר הזיתים לכרות קבר לנפטר. השעה היתה בין הערביים ועד שסיים, ירד הלילה. בדרך מבית הקברות בואכה שער האשפות פגע בו צבוע (דבע). הלה הטיל מימיו עליו ובו ברגע אבד זכרונו והחל ללכת אחריו וילל "אבי" אבי" עד שלפתע כשל נפל ונפצע במצחו. או אז שבה אליו הכרתו ומיד חדל שב על עקביו ורץ כל עוד נפשו בו עד למקום ישוב.

סיפור אחר על שני לצים שהתערבו על סכום כסף למי שירד בלילה לבית העלמין ויתקע מסמר בקבר מסוים. אחד הבחורים קבל על עצמו, נשא רגליו וירד להר הזיתים.

אור השחר עמד לפצוח והבחור התמהמה. חבריו דאגו לו וחשו לראות את הקורות אותו. מצאוהו מתעלף ליד הקבר.

בקושי השיבו את נפשו. התברר שהבחור תקע את המסמר דרך כנף בגדו (גלבייה) לקרקע ליד הקבר. המחשבה שעברה במוחו באותה עת היא שהמת מחזיק בו ואינו מניח לו לקום. כל זה בא מספורי הבדים הדמיונות וההזיות שיצרו והפיצו מספרי ה"קונסיזאס" הספורים.

פעם אחת נגשתי לבקר חבר בן כתתי שגר בחצר גדולה ורחבה, בה דרו כ- 10-12 משפחות, ולהן דירות בנות חדר או שנים, ומצאתי את החצר ריקה מאדם. פשר הדבר נודע לי למחרת מפי חברי: אחת הדיירות חלתה ומצבה היה ממש נואש. בעצת אחת הנשים הזקנות (אולי מגידת עתידות) יש למסור את החולה לרחמי ה"שדים" ועל כן יש לפנות את הדיירים, להשכיב את החולה בחדרה שיהיה מכוסה בלבן, היא לבושה בלב מצעה וכל אשר מסביב לה חייב להיות בצבע לבן. תהיה נתונה לחסדי ה"שדים" שיבקרוה בשלושת הלילות הבאים וירצו גורלה. אם נכתב בידי שמים ל"חיים", תבריא ותקום מערש הדווי ואם לא – סימן שכך נגזר בידי שמים.

סיפורי הבל כאלה היו רבים והשפעתם רבה על מי שחי בין הסמטאות המעוקלות שבעיר העתיקה, בתוך חצרות בהם אוכסנו כל מיני טיפוסים, כגון אותה אשה זקנה ערירית לא נורמלית שחיה בחדר צר ואפל, מופיעה בתלבושת שעטנז שניטפלה לילדים עוברים בדרך. או אותה כורדית מסכנה שמשכנה היה במרתף חשוך שקירותיו דלפו תמיד, וכל החדר מכוסה פיח סמיך מעשן האש שהדליקה להכנת בשוליה.

את שמה לא ידענו אך בפינו כונתה בשם "קורבנו", כי לכל מתת שהגשנו לה הייתה מברכת אותנו ואומרת "קורבנו", לאמור: אני כפרתם. ביקור במשכנה העלה אחר כך כל מיני הזיות על שדים.

היו גם אירועים שכל השכנים לקחו חלק בם. הזכרתי כבר שמים זורמים בצינורות וברזים לבתים לא היו. והנה ביום בהיר אחד נתבשרנו על הנחת קו מים ולו ברז מרכזי בסמטה ליד בתי הכנסת סמוך לחצר שלנו. כך הודיעו שמעתה תהיה חלוקת מים לתושבים ועליהם להצטייד בכלים.

יום לפני החלוקה היינו אנו הילדים המבוגרים (בני 14-10) מכינים פחים שונים לכל אחד מאתנו ומניחים אותם בחור שנוצר לאורך הקיר בסמטה. סופה של שורת הפחים התארכה לעשרות מטרים. האיש הממונה על החלוקה נהג לפעמים בשרירות לב וכשעייף, היה פתאום סוגר את הברז ומודיע על מועד חלוקה אחר ולא אחת קרה שבדיוק היה זה בבוא תורך מתחת לברז. אז שבנו הביתה במפח נפש ומכינים עצמנו לחלוקה הבאה.

הנציב העליון הראשון בממשלת המנדט לארץ ישראל היה היהודי, סר הרברט סמואל. הקהילה היהודית הייתה גאה בבחירה והיו שראו בה אות לפעמי המשיח. הייתי עד לשני בקוריו בבתי כנסת בעיר העתיקה. מפי השמועה יבקר הנציב בשבת בתפילת שחרית ב"חורבה" בית הכנסת שעל שם רבי יהודה החסיד שברחוב היהודים.

הרחובות בואכה בית הכנסת נסגרו עם בוקר ומשמר כבד של שוטרים בריטיים הועמד ליד הסימטאות בעיר העתיקה. אנו הילדים שמאד רצינו לחזות במאורע זה, טפסנו על גגות הבתים, ומגג לגג עד לקיר-מעקה הצופה על פני הרחבה הקטנה שבכניסה לבית הכנסת "החורבה". הספקנו לראותו ממעל כשהוא עובר בה ונעלם אל תוך בית הכנסת.בפעם השנייה, כמחווה לעדה הספרדית, בא להתפלל ביום כפור אחד לבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי. איתרע וביום זה נערך "ברית מילה" לרך שנולד. הנציב התכבד, כמובן, בסנדקות וזה נחשב לכבוד גדול למשפחה ולעדה כולה. ימים רבים זכרו ודיברו על המאורע הנדיר הזה.

בשנת 1927 פקדה את הארץ רעידת אדמה חזקה (6-7 בסולם ריכטר). הרעידה הורגשה במשך מספר דקות. נגרמו נזקים לבנינים בעיקר לרעועים שבהם, ולא חסרו כאלה בעיר העתיקה. בשכם הנזקים היו חמורים יותר. נהרסו בתים ונפלו קורבנות אדם. ירושלים העברית והערבית התגייסה והושיטה עזרה במזון ובבגדים לנפגעי הרעש, בעיר שכם.

היה זה בחודש יולי, יום חם ונאה. אני עמדתי להבחן למחרתו בהיסטוריה הצרפתית, השופעת מאורעות ותאריכים שחייב הייתי לזוכרם. בדירת ההורים בת שני החדרים התרוצצו אחי ואחיותיי ופינה שקטה לא הייתה בה. החלטתי לגשת לדודתי אסתר, אחות אמא, שגרה בקרבת בית הכנסת "תפארת ישראל". דירתה שכנה בחצר גדולה אבל שקטה.

ידוע שספרדיות בעלות-בית הן נקיות ופדנטיות וכדי לשמור על הניקיון היו נוהגות לצפות את הרהיטים (כסאות, ספות, מיטות וכו') בבדים לבנים נקיים ומגוהצים. מתוך רצון שלא לקמט את כסוי הספה, עליה חשבתי תחילה לשבת, העמדתי כסא סמוך לה והתחלתי בלימודי. פתאום נשמע רעש גדול וחזק בדומה לדוד ענק שמימיו רותחים.

לא הייתי מודע ולא ידעתי כיצד נשמעת או מורגשת רעידת אדמה. לעיני החלו להתנועע רהיטי החדר. רגלי המיטות שקעו בסדקי הריצפה שנפערה. ולתדהמתי הרבה נעקרה אבן מהקיר ונפלה בדיוק על הספה, על המקום עליו נמנעתי מלשבת. לימים כשנזכרתי במאורע הייתי נחרד למחשבה שלו הייתי יושב על הספה בודאי גורלי היה נחרץ. בזמן רעידת האדמה שמעתי את סבתי ודודתי צועקות וקוראות בשמה  של הדודה. בי לא השגיחו כלל, אני נשאתי רגלי הביתה לדעת משלום הורי אחי ואחיותיי. מצאתי שאם כי הבהלה לא פסחה עליהם, מאומה לא קרה, פרט לשעון הקיר שזז ממקומו ונעמד.

מודעה בעיתון על כתובת זמנית של בנק אנגלו פלשתינה עקב הרעש

מאורע זה היה דיו כדי לשכנע את אבא לעקור את מגורינו אל מחוץ לעיר העתיקה ככל המוקדם. לא עברו ימים רבים ואבא רכש בית בן קומותיים בשכונת "יגיע   כפיים".

בית הכנסת בשכונת יגיע כפים, היום

לוח הנצחה משפחת חפץ.

הקומה התחתונה אליה העברנו מיטלטלינו הייתה פנויה, ובה היו שלושה חדרים צמודים. את החדר הנפרד בחצר הוחלט להעמידו לרשותי בלבד.

במאי 1928, ואני על סוף גמר למודי בבית הספר "כל ישראל חברים", נקראתי לבוא לבנק, חברת אנגליא פלשתינה בע"מ, ולהתחיל בעבודה כפקיד זוטר. משכרתי נקבעה ל- 3 לירות פלשתינאיות. כך התחילה הקריירה שלי בבנק זה שנמשכה 48 שנים.

בקיץ 1929 באה לעולם אחותנו רחל, הרביעית בבנות, ובת הזקונים להורינו. שמה ניתן על שם הסבתא "מזל".

רבקה חפץ עם רחל 1929

 

תשורת  נינה רודין (חפץ),  לארכיון מוזיאון "החאן" חדרה [ארכיון אישי נינה רודין]

 

[1] מידע מעדנה בת יצחק חפץ : אבי אבות המשפחה ושמו מנחם, חי בחאלב שבסוריה, המוכרת גם בשמה העברי "ארם צובא". הוא, ככל הידוע, יליד 1829. הוא מופיע ברישום תושבי א"י בתקופת השלטון התורכי בשנת 1866

[2] מפי עדנה בת יצחק חפץ : יהושע שגיא, נכדו של משה, סיפר לה כי סבו היה ידוע כ"בנק מהלך". האבנט ,הצמוד לחגורתו, היה תמיד מלא בשטרות כסף והיה מוכר כמי שאפשר היה לפנות אליו כאשר זקוקים להלוואה.

[3] נהרגה בהפגזה ירדנית ביחד עם בתה אסתר בב' סיון תש"ח  9.6.1948  יום רביעי

[4] נראה שהכוונה ל17.12.14 שכונה "יום חמישי השחור"

[5] חיים חפץ זכר שם שגוי : "פיורינו"

[6]תודה מיוחדת לדאריו נבארה מחדרה, על המידע המדויק

[7] אסתר רוסו  .ראו הערה 1 לעיל

[8] מתוך ספרו של יהושע בן אריה "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט-שכונות בתים אנשים"  הוצ' יד בן צבי 2011