יומן זכרונות – יוכבד לפידות 1927-1929

יומן זכרונות – יוכבד לפידות[1]

1927-1929

אני מתחילה לכתוב במחברתי זו ביום שלישי כ' לחודש תשרי בשנת תרפ"ז. גמרתי את חוק לימודי בבית הספר העממי בחדרה וגם כמעט שנה למיום היכנסי אל הסתדרות הצופים בחדרה בהנהלת הגב' שושנה אוליצקי. שם קבוצתי: "דם המכבי".

 

פרח דם המכבים המיובש נתפר על ידיה בחוט אדום לעמוד הפנימי של היומן.

 

מה שאני זוכרת מימי היותי תינוקת כמה מאושרה הייתי בחוג אמי ואבי מנוחתו עדן. החיים היו כה שלוים ושאננים מבלי כל מחסור ודאגה.

יוכבד לפידות  1911

ניקולייב, על שפת הים השחור, בפלך חרסון, אוקראינה הייתה עיר נמל וצומת רכבות חשובה                               

אבי היה עובד בתחנת הרכבת בתור מזכיר וע"י זה הרויח את צרכנו. עשירים לא היו הורי אף פעם. אני זוכרת את דירתנו הנעימה. כשנכנסים מייד ישנו מסדרון לא ארוך לצד הימיני ישנו חדר קטן ומלפנים ישנו חדר גדול.

תעודת אישור זהות   1912 של אליהו בן לייב לפידוס מליטא

תחנת הרכבת ניקולייב  1919 

רבקה ואליהו לפידות 1910

זה היה חדר השנה והקטן היה חדר האוכל כי שם היה גם התנור. אבל אחרי זמן שינו את זה וחדרנו הגדול היה חדר אוכל והקטן חדר שנה. ביתנו לא היה מרהט ברהיטים יקרי ערך. אבל מה שהיה בבית לא היו דברים זולים סתם. אמי בעלת בית טובה והיא סדרה כך שכל פינות הבית הזהירו מרב נקיון כשנכנסים לבית מיד נודף ריח של ניקיון.

בוקר אחד אני בעודני קטנטנה כבת חמש שנים, עם אחותי אסתר ואמי ישבנו ע"י השולחן ושתינו את תה הבקר המיחם מזמזם את זמזומו האחרון וכבר אנחנו כמעט גומרים לאכל והנה נפתחה הדלת ואבי נכנס כלו נרעש, אמי נדהמה קצת והנה אבי מוציא מכיסו ניר ארוך כתוב בדיו אדומה ובו כתוב שאבי צריך ללכת  אל הצבא. אמי לא נרעשה ביותר מפני שכבר ידענו שהוא צריך ללכת לצבא ושום דבר לא יעזור להשיב אותו אחור. והנה באחד הימים אבי נסע. אנחנו הלכנו ללוותו. כמה מעציב היה המזה כשאבי נפרד מעלינו הוא נשקנו בלי סוף ומידי פעם בפעם היה מביט עלינו כאילו רצה לחרוט את צורתנו היטב היטב במוחו. ופתאום  (?) וכל החיילים מסודרים ועולים לרכבת לקול נגינת המקהלה המלוה את החיילים. והרכבת זזה. אמי בכתה מאד ובעצב שבנו הביתה. אחרי זמן מה התחלנו לקבל מכתבים כמעט כל יום מכתב. את תכנם אינני זוכרת מפני שגם אז לא הבינותי אותו. פעם קבלנו תמונות מאבי לי ולאחותי. לאחותי (עתה התמונה עומדת לפני עיני) ארגז זהב ופרחי תכלת ממלאים אותו וגם מפוזרים על הארץ אלו: אם יפה מאד מנשקת את בתה הקטנה. שמחתנו הייתה גדולה מאד. בלילות החרף כשבחוץ יורד שלג רב וקר חודר ממלא את חלל העולם בביתנו חם מפני שאמי הייתה מסיקה את התנור ואנו שוכבים במטה ואמי מלמדת אותנו את השיר.

אני זוכרת עתה: היה ליל, השמים היו זרועים בכוכבים וילדה קטנה מסכנה הלכה ברחוב ורעדה מקור והנה עברה זקנה רחמנייה ואספה אותה אל ביתה האכילתה והשכיבה אותה במטה לישון ושרה לה שיר ערש: ה' שולח עזה לכולם לציפור נידחת ביער לפרח מסכן שצריך לבול ונותן אכל לכולם. השיר הזה כל כך מצא חן בעיני. החדר היה מואר ואוירו כל כך חם ונעים. ולקול שירת אמי נרדמנו. אני זוכרת גם את זקני היקר מנוחתו עדן. כמה הוא אהב את הנכדות הקטנות שלו.תמיד היינו רצים ומתיישבים על ברכיו והוא מחליק את שערותינו ומנשק על הראש בלי סוף. כמה יקר היה הזקן.

הניה ושלמה קוסובסקי 1915

גם זקנתי אהבה אותנו מאד רק היא הייתה תמיד עסוקה בעסק החנות שהיה לה.

לפעמים כשהייתה מתפנה מהעבודה הייתה לוקחת אותי מפני שאני הייתי "הגדולה" לטיל וגם הייתה מתגאה בי. אמא מספרת, שהזקן כל כך אהב אותנו שהיה קם בחצות לילה לראות אם אנחנו מכוסות מפני שאני הייתי חולנית מאד ולמרות זה הייתי שמנה. זה היה לו כבר להרגל. אני זוכרת היה לי דוד (אח אמי) ושמו דוד. הוא היה חסון כאלון ובחור רציני מאד תמיד היה שוכב וקורא ספר, היה גם קצת בטלן מפני שיומם ולילה קרא ספרים ולא עשה דבר אחר. כעת הוא איננו בעולם החיים.

אני זוכרת את מותו. הוא מסכן לא ידע מאומה. היו לו שני חברים אינני זוכרת את שמם ופעם הוא הלך אליהם ושם התאספו עוד חברים ומתוך זה שהיה להם משעמם שחקו בקלפים, אבל בלי כסף. כן, הוא באמת לא הלך בכוונה אל חבריו אלא כשעבר ברחוב ופגש את אחד מהם והלה אמר לו שיש לו שעון זהב שלקח אותו מהשען שכבר תקן אותו והוא ירא שמא יתנפלו עליו ויגזלו הימנו השעון יקר (אז היו הרבה מאד התנפלויות מפני שהממשלה רופפה, נכנסו הלבנים יצאו האדומים, נכנסו האדומים ויצאו הלבנים בסוף שבוע מעשיו כאלה) ובמקרה בשבוע זה היו הלבנים והם רצו להתנקם באדומים ולכן, כל צעיר שהם מצאו היו הורים אותו, שמא הוא קומוניסט. ודודי כמובן נעתר לו וילך ללוותו עד ביתו ושם הוא נכנס אליהם והם בלו את הזמן והנה פתאום נכנס אחד ואחריו חבריא שלמה של שוטרים והם כפתו את כולם ולקחום לבית הסהר. מה הם אשמים אינני יודעת., האיש הנבזה הזה היה מקבל כסף רב מהלבנים. פשוט מחיר על כל גלגלת ואני מתארת לעצמי כמה אנשים הוא כבר הוריד לשחת בעצם עלומיהם.

בשבוע זה הוא ועד אחרים כמוהו תפסו 91 אנשים וגם בחדש ההוא הרגו אותם. פעם הודיעו בבית הסהר שמוצאים אותם לחופשי, מובן שהייתה שמחה רבה. ברדת השמש בא אוטומוביל ולאסורים אמרו שהוא יוציא אותם אל העיר אבל זה שבא ואוטומוביל היה חשוב קצת בעיני האסורים אבל אין דבר. כבר פרקו את האזיקים מעל האסורים ויושיבום על האוטומוביל ובצדדים רכבו פרשים מזינים. זה היה כשירד כבר היום והאסורים רואים שמובילים אותם כבר מאחרי העיר וכבר ירד הלילה. הוי מה נורא הלילה ההוא לא רבים לילות כאלה. והנה האוטו עמד ע"י ככר רחבת ידיים הרחק הרחק מן העיר. פתאום יצאו שתי שורות חיילים מזוינים והסתדרו כמוכנים לירות. לב האסורים פג בקרבם. והנה הורידו מעל האוטו ארבעה אסורים ויעמידום בשורה לפני היורים. היה ליל חשך ופתאום: פיף פיף פיף!!! ארבעת האנשים שכבו כאחד מתים על הארץ וכך עשו גם לשאר האסורים ואחר כך התחילו להוציא יותר מארבעה ארבעה  הנה הגיע התור של דודי דוד וחבריו. שני חבריו היו אחים כשכבר הוציאו אותם ויעמידום על המקום היעוד להם והחיילים סרו הצידה ניסו אחדים לברוח, אבל היורים ירו והם לא הצליחו ודודי וחברו האחד (את השני כבר הרגו) הצליחו לברוח ופתאום פוף! ודודי מקבל כדור מפוצץ ברגל כדור כזה כשנכנס לבשר הוא קורע את המקום ההוא וכך היה גם לדודי. הכאב גדל מאד אבל הוא המשיך לרוץ ודם כנחל מים נשפך מרגלו. שקט ודממה מסביב כבר חדלו היריות כי כנראה גמרו המשחיתים הרעים את מעשיהם. ודודי ממשיך לרוץ על פני הכיכר לאן שרגליו נשאוהו. אין קול נשמע מלבד גניחותיו של דוד על שרגלו כאבה מאד והוא כבר חדל לרוץ כי כוחו פס ממנו והוא ישב לנוח תחת אחד השיחים ופתאם הוא שומע קול לאט: "דוד?!" "כן" עונה דודי שמחת שני החברים רבתה מאד והחבר של דודי כשראה את הפצע שיש לו ברגל פשט מעליו מהר את כותנתו ויקרענה לגזרים והוא חבש את הפצע שהיה לדודי ברגל. אני מתארת לעצמי מה נורא היה המראה. וחברו לקחו על כתפיו וישאהו לאן שרגליו הובילוהו. ופתאום הם ראו מרחוק חצר אחת מוקפת גדר עץ אז נצנצה מחשבה בלב החדר של דודי כי הוא יכניסנו אל החצר ושם ימצא מקום ועזרה בשביל דודי. והנה הוא בא על יד החצר והגדר גבוה ובכל זאת הוא העמיס את דודי על שכמו ויעבירנו מעל הגדר. הוא לא רצה להכנס אל הבית להעיר את הישנים ולכן העלה אותו על העלייה וישכיבנו שם. ובעצמו ירד בלאט והעיר את בעלת הבית היא אשה זקנה חלשה אבל טוב לב, חברו של דודי ביקש ממנה שתתן לדוד לאכל אם כי היא הייתה ענייה מאד המציאה לו צרכי מזון. ודודי ביקש ממנה שתתן לו פיסת ניר ועפרון והוא רוצה לכתב מכתב לבני ביתו. עכשיו אני אתאר מה שנעשה בביתנו. ראשית כל לא ידענו שהאסורים כבר אינם בבית הסהר מפני שביתנו לא היה קרוב למרכז העיר. בלילה המסופר ההוא היה נשף גדול מאד אצל המפקד הגדול שלשצ'וב הוא הוא אשר בפקודתו נאסרו ונהרגו האנשים האלה. הוא היה מוציא את גזרותיו בשעה שהיה מבוסם היטב ובנשף ההוא הוא היה שכור מאד. אמר שיהרגו את כולם. מובן ששריו שמעו לקולו כי להם לא היה טוב מלבו של סלשצ'וב מפקדם. ידענו על אודות שהיה נשף בלילה ההוא. הייתה לנו קרובה אחת ששמה סימה בחורה מלמדת והיא אהבה את דודי. היא ידעה את כל מה שקרה לו. ובאותו הבקר היא הלכה אל השדה המקולל ההוא. שם היא מצאה את השמיכה של דודי את כובעו וגם את הסיר שהובלנו לו אוכל בו בפעם האחרונה. צהרים אנו יושבים ואוכלים את סעודת הצהרים ופתאום נכנסת סימה נרעשת כולה ואיננה יכולה לדבר. כולם הקיפוה והחלה לשאול ממנה את פשר מבוכתה ולבסוף היא ספרה את כל מה שראתה. ביום ההוא רבתה הבכייה בבתנו ואנו יושבים ובוכים במר. עלינו לבנו פתאם נפתחת הדלת ואשה זקנה נכנסת ובידה מכתב. אמי לקחה את האיגרת ביד ובהביטה בו נרתעה לאחור: זה היה כתבו של דודי ואלה הם דברי האיגרת: אמי ואחיותי היקרות! אני חי אל תפחדו רק דרושה לי עזרה בשביל שאני חלש ואין באפשרותי להגיע לביתכם אם לא תבואו לקחתני. ככלות אמי לקרא את המכתב כולנו נשארו נדהמים מפני שלא האמנו למשמע אוזננו. ואמי קראה את המכתב שוב ושוב אבל זהו כתבו של דוד. והאשה ספרה לנו את הכל. אמי וזקנתי לא ידעו במה לשלם לה על גמולה הטוב. הזקנה רצה אל ארון הלבנים והוציאה משם לבנים חדשים קשרה אותם לחבילה ונתנה לזקנה. נתנה כסף והושבתה לאכל עם כולנו. ככלותנו לאכל קמה אמי ולבשה את מעילה העליון ותלך אחרי האשה. שם אמי עלתה על מדרגות רעועות. ומה נוראה המראה כשהיא ראתה את אחיה שוכב  וכולו מגועל בדם ועל הרצפה נחל דם. (בלילה ההוא יצא מגופו הרב מאד דם) מבלי מחשבות רבות אמי העמסתו על גבה ותרד אתו יחדיו מעל המדרגות. דודי היה איש מגדל ואמי אשה חלשה. כשהיא הורידה אותו למטה מהרה אחר כך ומצאה לו מרכבה ברחוב הושיבתו בו ותסע אל ביתנו. האח! מה רבה הייתה שמחתנו כשהביאו את הדוד הביתה. אבל לא גלינו את שמחתנו בחוץ מפני שיראנו אם הדבר יודע ללבנים הם יתפארו ויהרגוהו. מיד קראו לרופא שחבש לו את הפצעים. הרופא אמר שהפצע אנושי אבל אפשר לרפאותו גם כן לא בבית כי אם בבית החולים והנה באחד הימים נגשה ביתנו מרכבה בה ישבו אחדים מהלבנים על פי בגדיהם אפשר היה להכירם. הם נכנסו אל ביתנו ....אמר נגשו אל מיטתו של דודי בזהירות רבה לקחוהו על הידיים ויובילוהו אל המרכבה ולבנו פג רבקה לפידות 1913   בקרבנו וכששאלנו לאן יובילוהו אמרו שאל סלשצ'וב. המרכבה נסעה מביתנו ואמי הלכה אחריה עד שבאה אל ביתו של סלשצ'וב. היא נכנסה אל חדרו ובקשה שיתן חופש לדודי. הוא היה שכור אז שלא הבין את מה שדברו אליו וגם אזניו לא שמעו את אשר לבדו דבר. אמי הרבתה להתחנן עד שהוא הפליט מלה מפיו: טוב! אמי כתבה על ניר שהיה מונח שם מלים אחדות והוא חתם. בשמחה רבה הלכה אמי אל הפקידים והראתה להם את הניר שחתום בידו של סלשצ'וב. ואז נתנו לדודי חופש ועוד ביום ההוא הובילו אותו לבית החולים. שם הוא שכב שלושה חדשים ובמשך הזמן הזה הוא הלך והבריא אבל הרופא אמר שצריך לקצץ את הרגל החולה. מפני שבשעה שנכנס הכדור הוא הכניס אתו גם חתיכת בד. חלק גדול כבר הוציאו אבל חוטים אחדים עוד נשארו להם נרקבים. אבל דודי אמר: יותר טוב למות מאשר להיות פסח. אבל כעבר חדשים אחדים הוא מת. ימים אחדים לפני מותו מצבו היה טוב מאד ככל האנשים שמתים. השבוע אחרי מותו היה נורא מאד. כל בני הבית ישבו שבעה וכל המכירים באו לנחם את הבוכים. אבל לא היה המקום לספר עליו. אספר נא עוד מעט על ימי אושר כי על ימי הרעים עוד אספיק לספר הרבה. אני זוכרת: כשהייתי בת שלש או ארבע הביאו לי מתנה בובה גדולה מאד ורכבת קטנטנה ואת הבובה לא יכולתי לשאת כי כח ידי לא הספיק לי. ופעם כשאמי ואבי הלכו לטייל לעיר. ואני ישבתי עם זקנתי והיא שעשעה אותי הסיעה את הרכבת וכו' ואני כל כך שמחתי לראות איך שהרכבת רצה מהר מהר. ופעם רציתי לנסות גם כן לשבת על אחד הקרונות (בקרון אי אפשר לשבת כי הוא קטן מאד.) וצעקתי חכי רגע חכי! אני רוצה לשבת אבל הרכבת המשיכה את דרכה על פני רצפת החדרבבית אור וחם ובחוץ יורד שלג לבן וקר מאד. ותחת רגלי עובר מרשרש השלג הצח עוד נשמע צלצול עגלות החרף ופתאם נפתחה הדלת ואויר טרי, קר ורענן התפרץ אל החדר והנה אבי ואמי שבים מטיולם. הלחיים שלהם אדמות והם טובי לב ושמחים. ואני עומדת ואוחזת את הבובה ורגליה נגררות על הרצפה. אבא ואמא לא רצו לנגוע בי כי היו קרים ואני חמה והאויר החם שבבית (הייתי חולנית מאד וכל דבר קר שהייתי נוגעת בו מיד השתעלתי) והם נכנסו אל החדר הגדול, פשטו את בגדיהם והניחו אותם על השולחן. ואני נגררת אחריהם וכשרק גמרו להתפשט ויצאו מן החדר הרמתי את הבובה בכל כחתי והנחתי אותה על הבגדים. אבל לא הנחתי אותה היטב כי לא היה לי כח להזיז אותה למעלה היטב היטב. הבבה זזה למטה קצת קצת עד שנפלה לארץ ואויה נשברה. את התמונה ההיא, אני זוכרת, כאילו היה חיה לפני כעת.

אמא מספרת שכשהייתי קטנה הייתי חולנית מאד ופעם כשהייתה לי שעלת וגם אחותי הייתה חולה אז היו מוכרחים להחליף את האקלים ונסענו למעון קיץ. בשביל לבוא למעון הקיץ צריך לנסוע באניית נהר קטנה. הנסיעה באנייה הייתה כה נעימה! משני צדי הנהר צומחים עשבים גבוהים, ועל פני המים פותחים את גביעיהם שושנות המים, לבן הפרחים האלה וצבע הירק החרוץ של עליו מוסיפים יפעה לנהר. שקט מסביב רק עתה עלתה השמש במזרח וכאלו מצטחקת בענוה ופניה אדמים, ובלחש היא אומרת: "מה יפה על פני הנהר הזה!" ופתאום נשמעו מצהלות של ילדים, כל האנשים שנמצאו על הספון פנו מיד להביט אל שני עברי הנהר, והנה על עבר שמאל עומדים ילדים של גויים והם רבים מאד וכפי הנראה אחרי אכלם את פת שחרית יצאו להשתעשע ברחוב וראו הנה עוברת אנייה. הבתים של אותו הכפר קטנים, לבנים ונמוכים, כמו פטריות.

זכורני: באותה הנסיעה אסתר איבדה אחת מהסרטים אשר היו קלועות בתוך צמותיה.

הירידה מעל האנייה והשוק שעל יד הנמל עשו עלי רשם כל כך חזק שעתה התמונה ההיא עוד לפני, אמא השיגה כרכרה, ישבנו בה וניסע אל הבית אשר שכרנו אותו בשביל לשבת בו כל זמן הקיץ. אני הייתי חולה מאד במחלת השעלת וכל הזמן השתעלתי כשנכנסים לכפר הזה שיהיה מעון הקיץ שלנו, מורגש שאיזה דבר חסר וזהו הרעש שהייתי רגילה אליו בעיר. כאן שקט כל כך אין שומעים קול מלבד הצפרים המנתרות על ענפי העצים פה ושם (היות והכרכרה גבוהה רואים את הנעשה בחצרות של הגויים בחצרותיהם שתולים פרחים, רבם ורדים ומפיצים את ריחם הניחוח  (בודאי שונים כבר הספקתי לשכוח איזה פרחים אלה ואולי לא ידעתי גם אז) מסביב לבתים הקטנים והלבנים שתולים מטפסים שהפרחים שלהם פתוחים. ריח של בקר טרי ורענן. בוקר באוקרינה. לא אזכור עוד בקרים כמוהו. יש שם גם גני פרי לרב ועקר הטוב שישנו במעון הקיץ הזה זהו היער הסוסנובי שהריח שהעצים מפיצים בריא מאד לנשימה. בייחוד למשתעלות. ביתנו היה כאחד הבתים שבכפר. נכנסו לבית ושם סדרו את הרהיטים שהבאנו אתנו ביום הראשון לא הלכנו לטיל לשום מקום כי היינו עייפים מן הדרך. אכל היו מביאים לנו מבית אכל אחד במעון הקיץ באנו: אמא, זקני, אני ואחות וחסיה[אחות רבקה לפידות] שהיתה אז ילדה פראית שמעטים כמוה. בחצר היה עץ תות גבוה שפרותיו כבר בשלו והיו טובים לאכילה. אמא היתה מקפידה על נקיון השמלות שחסיה היתה לובשת היא הייתה מלבישה אותה בשמלות נקיות מאד ולבנות וזאת הייתה רצה מיד, עולה על העץ ושם מתלכלכת בפרות התות האדומים אבל סרתי מן העניין.

מצד הרחוב, ע"י החלון נמצא סוכת ירק המאפילה. היא שולחת צל ירוק לבית גם כן, דרך החלון. על יד החלון השני צומח עץ שזיפים טעון בפרות. בבקר הראשון לבואנו לשם, קמתי השכם עוד טרם צאת החמה. מאחורי עצי היער העבות בבית היה כמעט חשך. הסכה שלחה צל כבד. החלון שעל ידו עמד עץ השזיף היה פתוח. נגשתי אל החלון ונערתי ענף אחד מטוען כלו שזיפים והנה נפלו הרבה פרות ונתגלגלו לתוך הבית. הרמתי אותם ובלעתי אותם בטרם שרחצתים. השזיפים קרים כי התקררו במשך הלילה.

חסיה קוסובסקי  1914

והנה כאש מבין העצים וזאת היא השמש בפריחתה. הדממה רבה מסביב והנה מרחוק נראתה לי עגלה. היא הולכת וקרבה אל ביתנו בה ישבה ארמנית המספיקה לביתנו לחם וחלב. כאשר זרחה השמש אמי הלכה לשוק לקנות צרכי אכל.

אני זוכרת מקרה יפה: פעם ספרו לי שביערות ישנם זאבים טורפים. בבקר לא עבות אחד הלכתי עם השקן לטיל ליער. כאשר נכנסו לעבי היער נגלה לפנינה ככר רחבת ידיים המכוסה עשב ירוק ורענן מטל הבקר וכבשים אחדות רועות עליו וילד קטן, הרועה. הילד שגר בעיר כמעט שאין לו הזדמנות לראות אף פעם בהמות כגון: כבשים, עזים וכו'. אני חשבתי על הכבשים שאלה הם זאבים וצמרמרת עברה בכל גופי וצעקת פחד התמלטה מפי. זקני עה"ש הביט אלי ולא ידע מה זה היה לי כי נפחדתי ואחרי שספרתי לו שאני יראה מפני "הזאבים" השקיטני בספרו לי כי אלה כבשים שקטות ובשביל לאמת את דבריו, נגש אל אחת הכבשים והחליק על גבה אז סר ממני הפחד לגמרי.

בחיים שקטים ושאננים בילינו חצי שנה בנעות קיץ זה וכאשר החלו לנשוב רוחות קרות וזיו הקיץ פס,שבנו הביתה לניקולייב. בזמן שהיינו בנאות הקיץ, אבא לא היה אתנו כי היה בצבא.

פעם בליל חרף כשהיה בחוץ קיר גדול, לילה יפה ובהיר ופתיתי שלג ירדו מן השמים. בבית חם ואור אסתר ישנה אני ואמא שוכבים במטה. אמא מספרת בגעגועים על דבר זה שאב ישוב בקרוב מן הצבא ופתאום שומעים שנפתחה הדלת של המסדרון ומי שהוא הולך בפסיעות כבדות ופותח את הדלת של החדר הגדול שנמצאנו בו. והנה נפתחה הדלת ועל סף הדלת חיל! אבא! אמא קפצה מתוך שמחה ונפלה על צוארי אבא. אבא נשק אותי אבל לא רצה לעמד על ידי הרבה זמן כי היה קר מפני שבא מן החוץ. הוא לבש בגדים אחרים ויבשים והחל לספר לאמא על כמה מה שקרה לו בזמן המלחמה. הוא הביא איתו: כף עץ (שעשה אותה לבדו) גרב ששמשה בתור אליהו לפידות שקיק מלאה תה ועד כלי עץ אחדים וקטנים. מעתה אכתוב דברים כללים ובעלי עניין בחיי. דרכי החיים כולם נשתנו לרע כאשר נכנסו האדומים. אמא ואבא סחרו בשוק בחמאה, גבינה וחלב, ההכנסה הספיקה רק להאכיל ולהלביש את בני הבית. באחד הימים אבא נלקח שוב לעבודת הצבא בגדודים שעמדו בתוך העיר והוא היה בא בכל יום הביתה. באחד הלילות אבא בא הביתה ואמר לאמא שהוא הולך לעבוד אולי ישוב אחרי יומיים. הוא התנשק עם אמא אסתר ואתי והלך. אבל אחרי זה עברו כבר יומיים וגם שלשה ושבוע הוא עוד לא בא. הוא נהרג במלחמה שעל יד עירנו. חבריו ספרו שהם ראו אותו נשען על שיח כשנשמת החיים כבר נסתלקה מאפו. אחד הכפריים הרגהו בקילשון שבידיו. אחרי מות אבא מת גם דוד (ספרתי כבר קדם, באיזה אופן נהרג) כן, שכחתי שכחצי שנה לפני הלקח  אבי היקר, זקני שבק נפשו לכל חי אחרי מחלתו הממושכת.[כנראה השפעת הספרדית]

ובכן שלושה אסונות קרו במשפחתנו במשך שנה אחת. שנה זו תהיה תמיד על לוח זכרוני ,1921 או התרפ"א. [לא.כנראה 1919/1918]

אחרי כל זה היה הרעב הנורא בכל רוסיה וגם בעירנו הראה פעולותיו. אך משפחתנו סבלה מעט מאד ממנו. כי אמא והזקנה סחרו כל הזמן והרויחו דיינו. אסתר ואני לא למדנו בבית ספר טוב וגם לא אספנו ידיעות כי לא היה איפה ללמוד.

בבית הספר העברי . יוכבד -משמאל

קונסטנטינופול   1920

כאשר נתדללה משפחתנו הרגשנו שאי אפשר לחיות עוד פה בארץ רוסיה אלא לנסוע לאיזה מקום אחר. מצרים או ארץ ישראל היו הארצות היחידות שיכולנו לנסוע אליהן כי פה היו הדוד [אליושה קוסובסקי ומרדכי  שרוני ] הראשון במצרים והשני בא"י. אחרי אשר נפרדנו מעל קברי היקרים לנו. וארזנו את כל חפצנו עלינו על האנייה בדרך שהינו חודש באודסה, חדשיים בקונסטנטינופול

נמל אודסה  1920

ואחר כך באנו לאלכסנדריה. שם שהינו ארבעה חודשים. [אצל משפחת פישר בני דודים]

את כל זמן היותנו שם בילינו באופן נעים מאד.

כיכר מוחמד עלי  אלכסנדריה  1920

עם ילדי משפחת פישר על שפת הים

ריבה,אליושה ,אסתר, יוכבד 1922

ולבסוף באנו לידי הסכם שאין לנו מה לעשות במצרים וניסע לארץ ישראל.

באנו ישר לחדרה היא עשתה על רושם של כפר דל ומסכן. אבל עתה אני אוהבת אותה מאד רק לא בימות החום כאשר הרגלים טובעות בחול החם. הגוף נעשה כבד והראש כואב.

תחנת רכבת חדרה מזרח 1923

ביקור ראשון במכוורת שרוני 1923
מימין : אסתר, אשה לא ידועה, יוכבד,רבקה לפידות, הניה קוסובסקי

כאשר באנו לחדרה היה הבית שלנו כמעט ריק מרהיטים. ובחדר אחד גר קלצ'קין ואשתו צביה.

בתחילה כשנכנסנו לבית ספר (אסתר ואני) שנאנו אותו מאד כי לא הייתה לנו אפשרות לדבר עם אף ילד וכל הזמן היינו יושבות מבלי הוצא הגה מן הפה. עד אשר התלמדנו עברית סבלנו הרבה מאד. אבל אחר כך נתחבב עלי בית הספר למאד מאד כי לולא הוא מה לי החיים. המצב הכללי הוא מיום בואי לחדרה אינו טוב. החיים המשפחתיים אינם שקטים גם הם ובזה שאני מבלה את רב יומי בבית ספר ובלימודים נשכחים מלבי הדברים האלה.

כאשר נכנסתי לבית הספר היו רק שני מורים מר ברלס המנהל ומר מדליה. אסתר נכנסה למחלקה ד' ואני לו'. זה היה בשנת התרפ"ד. במשך כל השנה שהייתי בו לא הייתי תלמידה כי אם רק שומעת השפה העברית (שומעת חפשית) אבל בכתה ז' אני תלמידה ככל חברי במחלקה (שנת תרפ"ה) . בשנה זו היו לי שתי חברות יהודית חוטורצקי ושושנה ישראלית. שושנה איננה עכשיו בחדרה כי נסעה לחיפה לפני שנה. בשנת התרפ"ו גמרתי את חוק לימודי בבית הספר העממי בחדרה.

בתחילת שנת התרפ"ה הסתדרו בחדרה צופים בהנהלת הגב' שושנה אוליצקי [במרכז השורה שנייה מלמטה] שהיתה מורה חדשה בבית ספרנו היא לימדה רק שנה אחת (התרפ"ה-התרפ"ו)

ועתה אני ממשיכה ללמוד עוד בחדרה כי סודרה כאן מחלקה נוספת על שמונת המחלקות שישנן תמיד [חמישית גימנסיה]. עתה המורים הם: מר ש. ברלס, מר מ. מדליה, מר ח. בן-מרדכי, גב' רחל שניאורסון, מר יוסף סמסונוב. השנה נתוספו דברים חדשים בלימודים: ערבית, אנגלית, כימיה ואלגברה.

המורה מר יוסף סמסונוב, בן אדם שאיננו צעיר ביותר. שלש שערות לו בקצה קרחתו והוא מרוגז מאד. לעתים מרב רוגז הוא חורק שיניים. או שואג כארי. בדרך כלל אגואיסט גדול אבל גם איש טוב, כך נראה לי!

אדון בן-מרדכי, מורה צעיר רחב כתפיים  אומרים שהוא איש בעל לב טוב אני לא הספקתי להכיר אותו. הוא מרבה קצת יותר מדי לספר בשבחיו. כגון: אני נוהג כך, אני במכתבי הפרטיים... לא קבלתי ממנו רושם של חכם, אבל אומרים שהוא כלל לא טיפש אלא שמול הילדים הוא מתמם בשביל להיכנס עמוק לעולם הילדים. נניח (אדון בן מרדכי חזק וגבורתי). הגב' רחל אוחזת את ראשה מעט בצד וברגלה אחת פיסחת קצת מפני שהיה לה ניתוח. מתלבשת בטעם. מורה נעימה אבל נראה לי שאינה שמה את לבה ביותר אל עולם הילדים. כך עשתה עלי רושם בתחילת השנה אבל הספקתי להכירה כי היא טובה ונאמנה. אדון מדליה איש בעל לב טוב מאין כמוהו, עד עכשיו לא פגשתי איש הדומה לו מלבד הדוד יצחק פישר. הוא מזכיר לי מעט אותו בטוב לבו. נאמן מאד לילדים בכל לב. אוהב מאד נגינה ויודע פרק בהליכות נגינה. יודע להתרגז היטב. אבל כל מורה יודע להתרגז! אדון ברלס מורה שאיננו צעיר ביותר טוב בהוראה בעל תפיסה מהירה אגואיסט.

הבה אתאר יום אחד בבית ספר בחדרה!

השמש כבר הציצה בחלון. התעוררתי משנתי. אוח, כבר מאוחר? היו המלים הראשונות שהתמלטו מפי. אני מתלבשת בחפזה. עוד טרם אלבש את הגרביים והפקרס כי אני צריכה לעבר על התנך שנתנו לנו לחזר בעל פה. ואני עוברת מהר על שעורי ומשלימה את תלבשתי מתרחצת, מסתכלת בפועלים העוברים לעבודה. השמש כבר עלתה מעלות אחדות. נדמה לי שכבר מאוחר ואני רצה למטבח להשיג אכל. כשלקחתי את ארוחת הבקר שלי רצתי לחדר האוכל ואכלתי בחפזה, חטפתי את ספרי יצאתי במהרה מן הבית. בדרך בייחוד בצדי הרחובות על יד היער שעל יד מאירסון [לא קרובי שלמה מאירסון. ביתם סמוך לבי"ס העממי]רובץ עוד הצל של הלילה שעוד לא אסף לגמרי את כנפיו. החל מהבית של ניסן רוטמן[בפינת הרצל-הרברט סמואל] שומעים את צעקות הילדים המשתעשעים בחצר בית הספר. אני נכנסת למחלקה, מניחה את ספרי על השולחן ויוצאת לחצר. כשאינני מוצאת לי במה לעסוק בחצר אני פונה אל הגינה שם אני משיגה לי מעדר אשר בו אני עודרת את ערוגתי. כמעט בכל יום אני עודרת אותה מפני השיעמום. הזמן שלפי הצלצול עבר והפעמון מצלצל כולם עוזבים את כל מה שעסקו ורצים  איש איש אל מחלקתו.

מימין – ברלס,  משמאל – מדליה

כולם יושבים על הספסלים, רועשים. המורה עוד טרם נכנס. הס! המורה בא. כולם יושבים ומעמידים פנים רציניים וגם המורה עושה כך. שלום לכם! – כולם קמים: "שלום!" "לשבת" כולם יושבים ומתחילים בשיעור. אני רוצה לתאר את כל המחלקה וגם כל פרט ופרט.

שמשון[משב"ץ]: כשקם לומר: או שהוא מגמגם ומותח את גידיו אשר בצואר או שהוא מביט

כאילו מתכון לומר: מנין יבוא עזרי. אבל כך הוא כשהוא אומר בעל פה. בדרך כלל הוא ילד שאין סובלים אותו.

אמציה[ברלס]: הבן יקיר, מפונק כשהוא קורא הוא משתעל באמצע או יותר נכון מתכון לקנח דבר מה שעומד לו בגרון ומפריע לדבר כמו: העה, העה שתקן.

אביחיל[בוטקובסקי]: לפי שעה בעל קול גס. אומרים שעכשיו קולו מתחלף. נקוה שיהיה לו קול יפה יותר מאשר יש לו עכשיו. עושה רושם של תם וכאילו אינו יודע כלום אבל מי יודע אותו. הוא מטרה לחצי – אדון ברלס. מיום שאביו ירד מעל הפרק כמו שאומרים, או סר מעל הדרך, אדון ברלס כאלו מתנקם בו. אומרים שהוא עגבן גדול וגם גס מעט.

יהודית שפירא[בת יעקב]: עליה יש הרבה מה לכתוב והרבה מה לספר. משֻנה קצת בהלכותיה. למשל המורה שואל אותה דבר מה והיא איננה יודעת מה להשיב או שסתם מתבלבלת. היא מתחילה לצעוק בקול רם ולקשקש בכדי לטשטש את קולות האחרים ושרק קולה יהיה נשמע. או פעם המורה שאל איזה שעורים יש לכם למחר? הוא שאל את כל המחלקה והיא קפצה: אלגברה, פיסיקה הנדסה ואני כבר הכנתי. כל הכתה פרצה בצחוק ואותי בייחוד הצחיק וגם הרגיז במקצת. אז נפלה בינינו קטטה. היא נחשבת בתור בעלת לב רע מאד. אוהבת מאד להתפאר בכתה. ושהמורה ירגיש בהימצאותה יותר מאשר בהימצאות כולם.

אני: אני? ידונו אחרים עלי.....

פנינה[סמסונוב?]: גם כן יש הרבה מה לדבר ולספר אך אסתפק בקוים עליונים. באותה בעלת לב טוב. אבל לא אטעה אם אגיד שהיא טפשה ולעתים מבצבצת בה התינוקות. היא אוהבת לספר לכלם את כל סודותיה. לי למשל ספרה את הכל. היא מספרת שאוהבת את מישהו ופעם הקריאה לי את יומנה ושם היא כותבת שאם לא תהיה לה אפשרות להיות ביחד עם ב.צ.א היא מוכנה לרדת..... או או..... אינני זוכרת מה, אבל על טפשות דומה לזו. היא אומרת ששאיפתה להיות חקלאית אבל עד כמה שאני מכירה אותה היא אינה מתאימה להיות אכרית. לפי שהיא אוהבת להתקשט לעשות מניקיור וכו'... נוחה להתרגש מכל דבר בעלת גוף יפה אבל חסר לה חכמה.

פנינה שטמפר[בת הרוקח]: בעלת עיניים יפות. ילדה שיודעת טוב את השפה העברית. קראה הרבה ובעלת כשרונות  גדולה. מתלבשת בלי סדר. שערותיה תמיד אינן מסדרות היא בעלת כשרונות. בכתה ה' + ו' היתה התלמידה הכי חרוצה בכתה אבל עכשיו לא כך. מצבם הכלכלי הוא רע מאד והיא סובלת מזה אבל שותקת. רק לעתים מדברת אתי בעניין זה. לי נדמה שהיא חושבת שאני מרגישה אותה. אבל אני באמת מרגישה אותה!

לי נדמה שהיא אינה משיחה עם אף אחד בזה. מספיק להיום כ"ב אדר א' תרפ"ז.

אהרון[פרנק]: ממלל רברבן. יש לו הרבה הרגלים רעים של ערבים כי ביניהם חנך וגדל. רגזן.  היום הוא נכנס לכתה מבוהל וחוור הוא הכה את ישעיה אורנשטין[בן הרב] וכמעט חרק בשניו מרב כעס. נדמה לי שעתה הוא משגיח אחרי רחל סקיבין. אבל זה לא מעניין אותי!

רחל סקיבין: אבל בעלת לב רע. ואיננה מקבלת השפעה לטובה כמו שמקבלת השפעה לרעה. היא חנפנית למורים ולעתים קרובות מרגישה בזה. אני לא חיה אתה בשלום. זה כשנה וחצי שאני מקימת את נדרי לא לקחת אצלה ספרים ללמוד.

שמחה נחמנזון: הוזה חזיונות וחושב את עצמו לחכם. אבל אני מכירה בו שהוא טפש הוא קורא הרבה ובעל כשרונות. בדרך כלל אינני יכולה לסבול אותו בשל הדוביות שלו. הוא מגושם וגס ברוחו. יכול לענות לפעמים דבר שמפניו תסמרנה השערות וכל זה מתוך גסות. פעם הוא אחר לבית הספר. שהוא נכנס המורה שאל אותו מפני איזה סבה הוא אחר הוא עונה: אה, אני יודע? ככה, אני אכלתי. יכולת לקחת אכל אתך לבית ספר ושם לאכל! אבל לא, אני חזרתי את התנ"ך!

יכולת לחזור אתמול!

אתמול ישבתי מאוחר ולכן הייתי צריך לקום היום מוקדם!

כל הכתה פרצה בצחוק על הנימוקים הטפשיים האלה. נדמה שאחיו דניאל היה עונה תשובות יפות יותר מאלו. הוא בטלן גדול ובשעה שכל בית הספר עובד בגינה וכולם מתעייפים הוא יושב לו באיזו פנה ולא עושה כלום. הוא חזק כמו שור הבר.

חיה מאירזון: עצלנית ביחס ללמודים ואיננה מתביישת. כמה בוז ששופכים עליה. איננה יודעת לקרוא עברית יודעת לציר יפה וכמו כן לרקום.לו רצתה יכלה להיות תלמידה כשאר התלמידים. יש לה תנועות מוזרות. למשל היא צריכה להראות באמצע על הלוח. לשם זה היא הופכת את כל היד ומראה וזה מצחיק.

יהודית חוט-אורי[חוטורצקי.רוקח]: היא חברתי הקרובה אלי ביותר בזמן הזה. כי היא גם כן מרוסיה וכבר שלש שנים שאנו חברות פעמים אחדות היינו ברוגז מפני שלא פעם היא הרגיזה אותי וכמו כן אני אותה. אני יודעת שבכל זאת היא נאמנה לי יותר מאשר אני לה. אני מכירה עפ"י זה שאם, למשל, אני לא הולכת לנשף היא גם כן איננה רוצה ללכת. זה טוב מאד מצדה ,מאד יפה! אבל כמו כן יש לה מידות לא יפות. לעתים קרובות היא אוהבת לשבת ישיבה של פיגורה או לעשות תנועות בפנים. הדבר כל כך מגוחך הדבר יפה על הבמה אבל לא בחוץ. אינני יודעת ממי היא למדה את זה. היא חושבת שזה יפה. אני הערתי על אודות זה פעמים אחדות. אני יודעת שהיא אוהבת אחד והוא נסים משולם. בחור יפה מאד. וגם טוב. כך היא אומרת אני איננה מכירה אותו מקרוב.

לאה ירמולובסקי: אצלה עומד "ההונור" הפולני ברומו של עולמה. אמנם היא בעלת כשרונות. מתפנקת בפני המורים ועושה עסקים שאינם יפים עם בחורים. כגון בא אליהם בחור (אינני מכירה אותו) היא מתחילה לצחוק על חשבוני או טופחת לו על הכתפיים על הגב שזה לא מנומס!

אני זוכרת שהיה מעשה עמה:

פעם אדון מדליה נתן לי וליהודית ח' ספר ואמר שאחר כך ניתן ללאה ועוד מישהו. גמרנו לחזור ונתנו לה את הספר. למחרת באים לבית ספר והנה על הספר כתם של שמן. היא קמה תיכף ומיד והתחילה לצעוק: אדוני! אני לא עשיתי את הכתם. כי כך כך וכך (נניח שזו לא עולה להצטדק) אבל היא התחילה לצעוק עלינו: הן! הן, עשו את הכתם.

כשהמורה ראה כך אמר: יותר אינני נותן ספרים ליהודית ויוכבד. בשנה ההיא היו מעט מאד ספרים. והספרים של המורה היו נחוצים לנו מאד. איזו  שואה שהיא הביאה עלינו!

אם חברה יכולה לעשות כך אין זו אלא נבלה. מאז לא דברנו הרבה זמן ומרב כעס קראתי לה: פולנית נבזה. אמנם אחר כך אני התחרטתי על זה במאוד מאד. אבל היא אמרה שאיננה מתחרטת על מעשה זה. ובכן השם שנתתי לה היה מתאים לה? אבל אינני זוכרת באיזה אופן השלמנו אחר כך. אך, כן בזמן הצופים היינו מוכרחים להשלים.

בר כוכבא רוטמן: החוט המתוח עליו הוא  כילאות. הוא כילאי גדול ממי ירש טבע זה? אבל רחמנות עליו כי אמו מתה עליו. מסכן! הוא עוד לא הספיק להנות מאמו והיא כבר מתה הוא אהב אותה מאד.

אלה הם השרטוטים העליונים של כל בני מחלקתי. היום כו' אדר תרפ"ז פנינה סמסונוב נתנה לי למתנה את תמונתה ותמונת לאה ירמולובסקי.

מאורע חשוב מאד!

זהו מאורע שקרה בשנת תרפ"ז בחודש שבט.

אדון מדליה נסע לתל אביב לרגל ענייניו וגם שם אל לבו לקנות למחלקת ההשתלמות ספרים לערבית והנה יומיים אחרי נסעו, יהודית ואני יושבות בחדר השנה על יד השולחן וחוזרות דבה"י ופתאם אסתר מתפרצת לחדר : "ילדות אתן יודעות מה שקרה?"אנחנו נרעשנו ואני הרגשתי שבלבי כאלו נקרע דבר מרב בהלה. היא סיפרה במלים מקוטעות ובבהלה שאדון מדליה נפצע קשה מאד בירדו מעל האוטו בדרך מתל אביב ליפו. אין בפי לתאר במלים את המצב שתקפנו פתאום וכמו מטורפות יצאנו מהר מן הבית ורצנו אל רחל סקיבין שם היא מספרת לנו אותו הדבר. שמענו מפי מישהו שהתופרת יוכבד שתפרה בבית חוטורצקי יודעת מפורט מה שקרה עם מדליה כי שניאורסון סיפרו לה.חטפנו מעילים ורצנו אליה. את השעורים הזנחנו לגמרי. שם היא סיפרה לנו כך : קיבלו מכתב שאדון מדליה נסע לתל אביב ליפו לקנות ספרי ערבית. הוא לקח את המזוודה שלו וירד מהאוטו ונעמד על ידו לשוחח עם איש אחר. בזמן הזה בא אוטו שני ממולו והתנגש בשני העומדים – מדליה והאיש . מדליה שבר את עמוד השדרה והשני נפצע יותר קשה.

כאשר שמענו שהמורה שבר את עמוד השדרה סערו השערות בראשנו ולא ידענו מה לעשות. ללכת אל אדון ברלס לשאול ידיעות  יותר מפורטות, אבל אחר כך נודע לנו שכשהתקבלה הידיעה הזאת לאדון ברלס ואשתו, מרב צער הם  בכו מאד וכן הגב' רחל ואדון בן מרדכי אחר כך שמעתי שאחרי שנתקבל המכתב ראו את אדון ברלס רץ חיוור ומבולבל ברחוב. בכל אופן הידיעה התפשטה בכל חדרה וכולם דיברו והצטערו על זאת.

כעבור זמן קבלו עוד מכתב שמצב המורה רע מאד ועוד לא יודעים במה הוא הוּזק. כשהיה בא מכתב לבית הספר עוד טרם שידענו מה שכתוב בו היינו קופצים מרב שמחה. והנה בא מכתב שבו כתוב : המורה שבר את אגן הירכיים ושם יש לו שני שברים. הוא שוכב בין שקי חול והייסורים חזקים מאד.

אבל מדי פעם בפעם היה מצבו הולך וטוב. המכתב הראשון שהתקבל בכתב ידו הביא שמחה רבה בלבות כולם.

כל התלמידים כתבו לו מכתבים כלליים ופרטיים.הוא כתב שיש לו הנאה גדולה מזה. הוא איננו ישן אף שעה אחת, הייסורים אינם מרשים את זה. גם קיבתו איננה מסודרת היטב.

אבל הנה הגיעו המכתבים היקרים שהשברים בעצמות התאחו ובעוד זמן מה הוא יצא מבית חולים.ובבית ספר היו סופרים את הימים עד שהוא יצא מבית החולים.

והנה באחד הימים בא מכתב שביום שלישי יבוא אדון מדליה . שמחה רבה שמחו הילדים והמורים. בצהרים כולם הלכו לפגוש אותו אל הרכבת

ואני לא הלכתי עם כולם ביחד מפני שהייתה בחינה בהנדסה אחרי הצהרים והייתי מוכרחה לחזור.

אחר כך בשעה שלוש , הייתי מוכרחה לרוץ ולראות את המורה. פנינה שטמפר, יהודית שפירא ואני הלכנו לראות אותו. כשנכנסנו לחדר האוכל יצאה הגב' מדליה ואמרה לנו שהוא בחדר השני. כבר התכוננו ללכת אל החדר השני והנה הוא הופיע על המפתן. הוא הופיע נשען על מקלו.

הוא דמה למלאך (טרם שבאתי אל ביתי הרגשתי רגלי כושלות ועוד מעט אפול, מפני מה? אינני יודעת ,עוד מעט והתחלתי לבכות אך הבלגתי וגם אמרתי לא אבכה כשאראה אותו) לא יכולתי להתאפק ורצנו מטורפות פנינה ואני והתנפלנו על חזהו בחום וכמעט בטרוף החלנו לנשק את ידיו ואני, מובן מאליו, תיכף התחלתי לבכות מרב התרגשות ולא יכולתי להרים את ראשי: גם פנינה עוד מעט ובכתה רק היא התאפקה. כשנשקנו את ידו הוא חבק את הראשים שלנו וזו הייתה תמונה נפלאה. שתי ילדות נופלות על חזה המורה והוא מחבק בשתי ידו את ראשינו זה היה רגע נפלא למאד. אחר כך דברנו אתו מעט מאד והסתפקנו בזה. למחרת המורה בא לבקר את בית הספר הוא הלך לאטו נשען על מקלו והביט בעיני אהבה על בית הספר, על הגינה, הילדים והמורים.

כשראינו אותו דרך החלון, זה היה בשעת האנגלית ורצינו לצאת (בשעה זו יש בחינה) בקשנו מהמורה "אינגליש לנגויץ' " כמו שקוראים לו, רשות ורצנו דחופים ומבוהלים אל הדלת. כל בית הספר כבר הרגיש בביאתו והמורה נאלץ לצלצל וכל התלמידים יצאו החוצה.

אחר כך סדרו "נשף לבריאות אדון מדליה"! נשף אשר לא רבים כמוהו!

קודם היו סדרנים אשר אספו המון ממתקים. וכולם כמעט  סדרו זרים נהדרים. בשביל להגיש לו .בקצה המסדרון העמד לוח ועליו כתוב באותיות גדולות וצבעוניות: "נשף לבריאות אדון מדליה" והלוח היה מקושט בעלים וענפים.

בחדר (בכתה שהייתה לפנים שלנו) בפנים העמידו כסא מרפד בכרית וקשטו אותו בפרחים כמו כסא של כלה. הילדים היו כולם לבושים יפה ובכל הרגשה חגיגיות וקדושה יוצאת מן הכלל. כולם חכו בכליון נפש לביאת המורה אדון בן-מרדכי הלך להביאו. והנה שמעו שהמורה הולך וכל התלמידים הגדולים יצאו לקראתו הסתדרו באמצע הרחוב בשתי שורות ושרו "ברוכים הבאים!" אחר כך כשהמורה נכנס כלם צעקו: "יחי אדון מדליה!!! " כשהוא ראה את הלוח המצויר ואת הכסא הוא צחק כשם שהוא רגיל לצחוק בשעת תענוג.

אחר כך כל אחד הגיש לו את זרו ואת ברכותיו. בני מחלקנו הגישו את המחברת שסדרנו לכבודו. בלוית זר שושנים. יהודית, אסתר שולמית ח. רחל ואני הגשנו לו זר נפלא בלוית מכתב ברכה. אחר כך המורה ישב בכסא שהכנו לו ושמחה פתח את הנשף במלים האלה: "בשם ילדי בית-הספר הנני מתכבד לפתח את הנשף הזה בדברים אחדים לכבוד אדון מדליה.מורנו היקר! נשפנו זו נשפך הוא, נשף זה מסמן הבעת רגשות  הערצנו ואהבתנו לך, מורנו, את הרגשות האלה יביעו פעמי המרקדים וקולות השרים.  נקוה,מורנו החביב, כי מקרים כמקרה זה לא יפגעו בך יותר ונשפי שמחתנו יהיו אחרים לגמרי. אנו מקוים שבימים הקרובים תשוב להיות מהיר תנועה ותשתתף אתנו ברקודי נשפנו והננו מברכים אותך ברפואה גמורה ומהירה אמן!"

הנאום הקצר עשה רשם נפלא ובאולם נשמע קול מחיאת כפיים. אחרי זה באמת היו פעמים הרוקדים, ריקודים בלי עייפות שירה, שמחה התלוצצות, ממתקים ופני כולם הזהירו משמחה. והמורה כלו מתמוגג מתענוג. הוא ישב וכולם התאספו סביבו ושרנו שירים אחדים שהוא אוהב אותם ביותר. אחרי כן המורה נאם נאום תודה קצר. הנאום היה מלא רגש ולולא המורה הפסיק היו כולם עמו יחד פורצים בבכי. גם אדון ברלס נאם נאום יפה ובאר       מדוע אנו שמחים כל כך.

הצגה ותזמורת המנדולינות  של בית הספר. המנחה משה מדליה. יוכבד לפידות במרכז הבמה. 1924           

אחר כך נמשך הנשף והשמחה הייתה רבה בכל הלב. אין עוד נשף שני שקיבלתי ממנו תענוג כל כך גדול ולמחרת כשבאנו לבית ספר בפי כולם אותן המילים :אך זהו נשף שלא רבים כמותו!

כז' תמוז תרפ"ז

בשבתי בדד על שפת הים  (דמיון) באחד מערבי האביבים היפים בארצנו יצאתי לטייל אל חוף הים. השמש ששקעה בפאתי הים הייתה גדולה ואדומה. רוח קלילה מנשבת על פני המים. גלים קטנים רצים אל החוף ומתמזמזים טרם הגעתם אליו. הגלים לוחשים... מה ברצונם להביע?  הלמסור את דרישות השלום הרבות שמוסרים לנו מאחינו במערב, או

לספר על המון האדם שבלעם לתוך מצולתיו?

ותוך כדי הליכה הרגשתי רגשות מרגשות שונים. השכשוך המונוטוני של הגלים נסך עלי רוח נכאים ובאותו זמן הרגשתי רגש שלא אדע לכנותו בשם, נדמה לי שכליון. אל דבר רחוק שגם כן לא אדע מה הוא. בינתיים החלה רוח חזקה לנשב ולהקים גלים. הלילה החל לפרוס את כנפו על פני העולם ומלואו. הרחבתי את צעדי ואמרתי לשוב הביתה בטרם, יחשיך.

כד' אלול תרפ"ז

הקיץ הנוכח משעמם בחדרה באופן יוצא מן הכלל. הטיול שערכתי לחדש ימים "החלפתי מעט את האתמוספרה" (כמו שאומרים) אני מרגישה שנחוצה לידי חבֵרה. לו היו  בחדרה צופים.

אל אלוהים מפני מה? בעצמי אינני יודעת כמה רצון יש לי להיות בקבוצת צופים, לסדר טיולים מחוץ למושבה, לבלות את הזמן ביחד, שיחות אינטימיות חברותיות, למשל לאה ירמולובסקי מוצאת לה סיפוק, לפי שאני מרגישה מתוך דבריה, בטיולה עם בחורים וכו' – אני אינני מוצאת לי סיפוק – אפשר להגיד שעכשיו בכלום. לו היה לי עכשיו לדבר להשקיע את מרצי, כגון עבודה פיזית מעניינת למודים וכד'. אפשר שהזמן  יביא חדשות. יש לי הרגשה כאלו שאני עומדת על סף תקופה חדשה לגמרי. איזו תקופה? אינני יודעת אך בטוחה אנכי ששונה תכלית שינוי מזוית הקודמת. יהודית חוט אורי כבר נסעה לעיר ללמוד, נכנסה למחלקה חמישית גימנסיה. שמחה נוסע בסוף נפש לסמינר. האחרים מסתדרים במושבה אך אני בין השמים ובארץ כאדם שאיננו מוצא דרכו. לו הייתה לי עכשיו חבֵרה גדולה ממני, שאוכל למצוא בה סִפוק אלא בספרי לה את הכל ובעזרה להחליט לאן לנסוע למה להתכונן.

בני מחלקתי שהיום חברי שלש שנים. במשך כל התקופה לא הייתה לי חברה או חבר שאוהבם מכל לב ואוכל לקרא להם בפה מלא "חֶברה". עד עתה אינני מוצאת לי.  לא נכון שאינני מוצאת אלא שאינני מחפשת.

"לצאת" לחברה של הנוער בחדרה אין לי כל רצון. בטוחה אני שגם שם לא אמצא לי חבֵרה או חבר לפי טעמי ולפי רצוני יהי כך... יגיע הזמן...

פתאום נזכרתי בטיולנו לים בשבתי בחברת צילה ויוכבד התופרות. הגענו אל עץ חרובים. כל אחד קטף לו מספר חרובים. יושבים ולועסים אך צלה עסוקה היא ממלאה את תיקה בחרובים. אחרי שכלם גמרו "ללעוס" צלה התיישבה – ללעוס. יושבת מוצצת ולועסת. פושקת את לסתותיה. אינני רוצה לבטא את הצורה שהייתה לה אז באותו רגע. היה לי רצון לצעוק אך הן לא מן הנימוס הוא והיא לא פסקה ללעוס עד שיוכבד אחותה לקחה את זה מידיה.

כ' תשרי תרפ"ז

הדברים אשר כתבתי ליהודית ח' בספר הזכרונות:

יהודית החביבה!

איזו מטרה הצבתי לי בכתבי לך את השורות האלו? האם כי תזכריני או כי תזכרי את ימי היותנו יחדיו או לתת לך מוסר או עצה ל"חיים".

זכרי את שלשת השנים שלמדנו יחד וממילא תזכרי אותי את החברה הנאמנה ומוכנה תמיד להיות בעזרך, שלך יוכבד.

אח"כ הוספתי לה עוד ובעקר כתבי לה "שהכרונית" הוא גן העדן היחידי שאי אפשר להתגרש ממנו. ונתתי מעט תאורים מחיינו המשותפים בחדרה.

מוצאי שבת י' חשון תרפ"ז

לילה נפלא קריר האויר צח משעמם כמו מקדם. יהודית נסעה. יש לי הזדמנות לטייל אבל אין לי רצון כלומר לטייל אני רוצה אבל לא עם מי שמזמינני. מצב הרוח בזמן האחרון מקולקל ע"י  (?)של (?)השפעה בעקב אתמול נסעתי לזכרון יעקב לראותו פניו רעים עד להפליא. יש הרבה עבודה בבית. יש לי רצון רב ללמוד אך אין אפשרות  וזה רע יותר מאשר שאין רצון ויש כסף. מי שהוא מזמזם בחליל בבית מנדל הסנדלר.

לא ידעתי את הערך הרב שישנו לחברה במושבה בייחוד בחדרה. עתה היא נסעה ואני נשארתי לבדי... אילו הייתי מוצאת איזה ספוק באהבי את מי שהוא אבל הלא גם זה איננו איזה יבש נורא. אין עם מי לבלות זמן מה. גם לא עם מי לדבר מילים אחדות ברצינות.

הערבים עוברים בשעמום מהבית לספרייה פעמים בשבוע, מהספרייה לבית שוב ולא יותר. הלא אפשר להשתגע! לא לחנם אינני כותבת ביומני כי הזמן עובר בלי כל שנויים. כמו שאומרים "זמן לבטלה". בדיוק בשנים שנחוץ ללמד ולעבוד. אני מלאת יאוש באופן יוצא מן הכלל. אין לי מה לכתב.

ליל חשון בחדרה

רחובות המושבה דוממים. אין נפש חיה בחוץ. פה ושם מציץ אור בחלון. זה עתה הנני חוזרת מטיול ברחוב הפונה לצד הפרדס של  הויבל (?)   . אור הלבנה החור שופע מלמעלה וממלא את היקום בבהירות ירקרקה. השמים כחולים ועמוקים. רוח קרירה ורטובה מנשבת מצד מערב – מהים.

ברחוב נשמעת שיחה בין שנים המאחרים וכפי הנראה ממהרים לעבור את הרחוב ולחזור הביתה והשעה כבר מאוחרת.

במה שונה הלילה הזה מכל הלילות. שאני יושבת לכתוב ביומן? אהה – קיבלתי מכתב מבנימין פניני (שקראתי אותו ושניתי ולא הבנתי כלום) הלכתי לפרדס של גולדנברג מצד גבעת "שיך חילו" ובכלל מצב רוחי טוב יותר מבימים אחרים. שאלה מעניינת מאד עוררו זה עתה על יד השולחן "אם יש אהבה בעולם!" האחד מוכיח שאין אהבה אלא שאדם עושה הכל לשם הנאתו הפרטית ואין לך דבר שאדם עושה שזה נראה כלפי חוץ בצורה שאנו קוראים לה אהבה אבל עוד מוקדם טמון בכל דבר והוא האהבה העצמית הדבר מעניין מאד, אלא שלי אין מושג בשאלה זו. והנני רוצה להתעניין בזה ולקרוא על הנושא הזה -  -   -    -

זה זמן רב שלא כתבתי ואמנם רב החומר שנצבר (ב' תמוז) לכתיבה.- - - -

אין לך הרגשה בלתי נעימה מזו שאדם מרגיש את השתנות אפיו. ישנם אחרים שמשתנים ואינם סובלים מזה. אני סובלת מאד. נעשיתי עצבנית יוצאת מגדר הרגיל עצבי  תמיד מתוחים וע"י נגיעה אחת אני יכולה לענות בחוצפה ולהתקצף על לא דבר. יחסי אל אנשי הבית ובכלל אל כולם שונה במשך החדשים. ובעקר באו כל הדברים האלה בעקבות סבלי הרב. כבר עברו שנתיים מיום גמרי את בית הספר ואין שולחים אותי להמשך את למודי. בשעה שרצוני ללמוד כביר מאד. גם להחליף מעט את צורת החיים המשעממת פה, היה טוב מאד. דבר תדיר מאד אצלי לבכות וכמעט על לא דבר.- - - -

יהודית שבאה מתל-אביב ומרבה לספר לי תמיד על הרומן הנפלא שלה,  עוד יותר וסוף כל סוף אינני עוד תינוקת שמתביישת בפני אנשים. אם אינני יכולה להשיג את זה מוטב שאשתקע בדבר אחר הוא הלמוד. ולא בלי רצון הייתי משקיעה עצמי בעבודה במשק אך מובטחני אם אתמסר אל זה לא אוכל לעולם להינתק מזה ולעבור אל הלימוד. - - - - - -אני מתפלאה הרבה פעמים על עצמי: מה אני? כן אני אוהבת את ארץ ישראל בכל נפשי אני יודעת מבלי לשקול שזו היא ארצנו ואינני יודעת איך אפשר שלא לאהבה. אני שואפת ורוצה שארץ ישראל תיבנה ורק ע"י היהודים. ובכן מדוע אינני משקיעה עצמי וגופי לתוך עבודה ויצירה. הן די לנו אינטיליגנטים בארץ ישראל. ומוטב לנו לשאוף אל דברים יותר קשים כלומר שחוק מקובל הוא שיהודי שיש לו אפשרות כל שהיא להמשיך ללמוד מוכרח להיות בסופו אינטיליגנט .- - -  .  עתה שונים פני הדברים אנחנו צריכים לשאוף להיות איכרים יצרניים פשוטים. מובן המלה. מי שאיננו יוצר דבר מה או יותר נכון מי שאיננו עושה למען  הישוב אינו קרוי אדם ואם הוא חי? הן גם הפרזיט חי. כל אלפי אותם האנשים היושבים ונהנים מירושות שהורישו להם אבותיהם או כל אותם האצילים והמקורבים לחצרות המלכים הם גם כן מאותו הסוג של היושבים ומוצצים.

ובכן מדוע אינני עובדת אם כן מבקר עד ערב? הסבה היא פשוטה למדי מובטחתני שלו אחותי לא הייתה כאן ,הייתי יכלה להוציא את זה לפועל אבל באפן טבעי אם אני עושה יותר ממנה, באה ההרגשה: מדוע אני ולא היא? וכך רפות הידיים.

 

יום ראשון כ' תמוז-תרפ"ח

במוצאי שבת ראיתי בראינע את התמונה "סנין" ושמעתי לאחר זה ביקורת לשלילה, מאד מאד. שגם הצד האמנותי והרעיוני התמונה פגומה מאד. - - - -

עכשיו אני קוראת את הספר י'ן כריסטיף זהו ראי נאמן לכל פרפורי הנפש שישנם באדם ושיכולים להיות הן בטיפוס בריא האופי והן בחלש.

דואגים עכשיו להכניסני ללמוד בבית ספר הראלי בחיפה. האם אוכל להגיד שאני חדורה בשאיפה הזו כולי?  - לא. אבל יהי מה שיהי ובלבד שאלמד! בעצם הייתי מאד רוצה ללמוד     בגימנסיה כי שם לימודים יותר הומניים.  אבל ברצון חזק כברזל אוכל להיות תלמידה טובה גם שם. אילו הייתי מקבלת עכשיו ידיעה ברורה מחיפה שאני יכולה להתחיל להתכונן ולהיות בטוחה בזה שאכנס לריאלי, הייתי נוטלת על עצמי לשבת מבוקר עד ערב ולשנן כי האנרגיה ללמודים ישנה אצלי ולו גם בעת של רפיון, כמו עכשיו. בכלל החיים בחדרה נמאסו. כמה אני אוהבת דברים חדשים. אומרים שכל אשה אוהבת דברים חדשים בעקר, מושכים או משעשעים. כמה נמאס לבלות בחברת אותם האנשים שמבלים את זמנם בחדרה. באופן אחד תמיד כלומר: ישנם אנשים שמושכים בתחלה בכח דבורם, בהלצותיהם המפולפלות ויותר מושכים אלה בעלי הלצות עדינות ואינן פוגעות ישנם אחרים שאוהבים לספר ספורים. אבל החד הצדדים - - - משעממים. לי נדמה שלכשאתגבר ואצא לחיים אחפש לי חבר אך ורק בעל צדדים רבים ובעקר ידע במוזיקה או שירה. כן בנוגע למוסיקה. שלשום היה קונצרט בבית הפועלים. דוקא נגנים בלתי מפורסמים ביותר. יהודית ואני. ישבנו במקום אידיאלי מאד. על פחים כלומר נמוך. ע"י גדר סבוכה של ירק ומבינות לעלים השחורים, בלילה, בקע אור הלוקס שדלק בחצר, ושמענו את הנגינה. אני ישבתי כקפואה והקשבתי. בעקר אני נהנית כשלפי דעתי השיר הוא מספר טוב, ואינני משוה לנגד עיני שום תמונות בשעה שאני שומעת. בנפשי מתרשמת המוזיקה לכשעצמה: מוזיקה. אבל יהודית אומרת כשהיא שומעת נגינה עוברות לפניה תמונות. מובטחני שזה מפני השפעת הסינימה. בכל אופן עולם המוזיקה מושך מאד ואין ביכולתי להשיגו. או יותר נכון להיכנס לפחות במקצת לתוכו ושוב האמצעים וחוסר ההכשרה: ישנם שאומרים פרוש המלה "חָפֵץ" היא  "יכול".

- - היומן לפי דעתי הוא מראה פגומה מלבי. סופר מצטיין גם בריכוז מחשבתו כשהוא כותב. אני חושבת המון לפני הכתיבה וכשמגיע הזמן הכל מתנדף ולכן בכדי לקשר את כל הרעיונות מתקבלת אצלי מן תערובת משונה. הקשרים אינם טבעיים.

עד עתה הרגשתי את ירידתי ואני מתחילה  להרגיש עכשיו עלייה. מפני שאני מרגישה בקרבת נפש מרגישה מבינה ומוקירה, וזוהי יהודית היא כל כך מבינה אותי טוב. שאף אחד לא ייטיב להבינני טוב ממנה. אמא איננה מבינה אותי. היא חושבת אותי לטפשה מאד ובעקר לרעה. היא אוהבת אותי ולא פעם מתגאה בי. אבל היא מתמרמרת על השגעונות שלי.

עד עתה, כלומר מלפני שלושה חדשים ועד עתה עברה על תקופה מעניינת מאד. אחד שאינני רוצה להזכיר את שמו אהבני מאד, היה מתחקה על צעדי יוצא מדעתו אבל לי לא הייתה אליו כל הרגשה לא שנאה אלא להפך שחשבתי , בדרך מוטעה שאני מחויבת להראות כשמה לב לבלבוליו. עכשיו אני מתחרטת ורואה עד כמה אכזריות הן הנשים: לרכוש אוהב ולא לאהוב אותו לרמות אותו ובלבד שיסרח אחריך, הן זהו עוון נורא וכפרי הראשון שבחר לי את זה הוא כנראה נלכד ברשת כזו. ובכן אני הייתי הלוכדת הטפשה הזו. לא פעם כשרציתי להראות את חוסר הקרבה אליו הייתי עוזבת אותו, יושב כגולם, ומסתלקת ולוקחת אתי את המנורה מן השלחן.

  • - - זה עתה דברתי עם יהודית בנוגע לאשה. עפ"י הספר "חיים" של גי דה מופאסן בנוגע לזה שאשה צריכה להתמסר לבעל, לאיש שאיננה מכירה לגמרי.

עכשיו ליל סוף הקיץ. בחוץ דממה עמקה אויר קריר ספוג טל דק ומרענן. חגבים מצרצרים. ולשכננו[ניסן רוטמן /בית עזרה במקור] גן אפל בין העצים אויר סמיך מלא אדים שנודפים מן האדמה שהתחממה במשך כל היום וכאלו נחה ונושפת בחזקה בלילה או יותר נכון מתפרקדת ומתמוגגת ונחה נחה. השמים השחורים נעשו כה קרובים אל האדמה השחורה. הכל שחור במושבה שקט. ניצוצות האור בחלונות  מגוונים את הגוש השחור של הלילה. אני מפחדת מפני הלילה לא מפני הלילה עצמו אלא מפני הסודיות והמסתורין שבאויר הלילה. אף פעם איני יכולה לנגן [במנדולינה] חזק בלילה, כי זו נראית לי חוצפה. זה שקט ומסתורי ופתאום – עזוּת! דומה הדבר שאבוא לבית תפלה שהכל סוגד שם לאל, בלחש ובסודיות ואנכי נכנסת ומתחילה לשיר בקולי קולות. השמים זרועי הכוכבים כמכסה משובץ מרגליות מצדו הפנימי מכסים את הקופסה הסגורה: היקום בלילה. מרוכז ונח, נח. - - -

כניסה לבית הספר "הריאלי" - היום קבלתי את התכנית ומה רב היה צערי בראותי כי יחסר הרבה בכדי להיכנס למחלקה השביעית. אילו לא הייתי רוצה לאבד שנה והייתי צריכה להמשיך ללמוד, הייתי צריכה להיכנס לשביעית אבל  [אם] אכנס לריאלי, אהיה מאושרה. לקח אחד גדול – מטרת חיים הצבתי לנגד עיני (ללמוד לשם למוד אילו הייתי לכשעצמי) ללמוד לגמור דבר מה, להשלים ולעזור לאמא. ז"א לא לעזור כי אם להפסיק את חיי הדאגות שלה. האם האומללה הדואגת והדואבת המוסרת נפשה בטפול בנותיה, והן מכעיסות אותה לא פעם. אינן מרגישות אותה. אינן גומלות לה בכמה צער וחרטה ספוגה נפשי, אך כל זה לא מלובן די צרכו. ועוד לא עומד להיתקן.

הכנעת הראש תחת זרם הסיבְלות שאמא יכולה את זה. חיים של שנים הטובות ביותר בשנות בן האדם בלא רֵע ובעל ובשביל מה היא שוב פעם מקדישה את עצמה - בשביל בנותיה.

לא פעם התוכחתי עם המורה אדון ברלס בנוגע לאמנות החדשה ציור ופואזיה ודקלום. הוא אומר שהאמנים החדשים הם רובם מטורפים וכותבים כל מה שעולה בדעתם. כל השגעונות על הניר. אי אפשר להבינם (דרך אגב הוא מוסיף, ואולי הם בעצמם לא הבינו את אשר כתבו!) אבל דעתי אני, חיובית בנוגע לאמנות החדשה (אמנם נראה שיש כאן כעין: בדרכי הקודמים לא נלכה כי אם תסומן נא בהיסטוריה גם תקופתנו שחוללנוה) אבל השירה החדשה מחוסרת כל, כבלי ליטוש. השפה, החרוזים, רצף השיר וחרוזיו. השתדלות הסופר להביע את רעיונותיו באפן מלוטש מונע בעדו להביע דברים שאינם נכנעים לכבלים: דברים נפשיים בלתי מעוכלים. וזה [מה] שישנו אצל הסופרים הקודמים שאדון ברלס נסמך בהם. אבל הן הסופרים החדשים כה חפשיים, כה פתוחים בנפשם, כה אינם נכנעים לדעת הקודמים. בעקר לסגנון הקודמים.

בנוגע לדקלום אומרים שתנועות המדקלם של עכשיו הן מופרזות. ואחדים מוסיפים שלו אמר המדקלם לפני הדקלום כי משוגע הוא, היינו יכולים להגיד כי מצליח הוא בדקלומיו. אבל צריך להתחשב בזה שהמדקלם משתדל פחות או יותר למסור את הרגשות באותה הצורה שהרגשת הסופר (המשורר) בשעת כתבו. מובן שכל אחד מדקלם בצורה הנכונה, לפי דעתו ביותר.

ביום שבת בקיץ אנחנו על חוף הים. השמש לוהטת אנחנו שוכבים בצל סלע ענקי. רובצים כנחים מעמל רב. אין לי שום מצבי רוח נכאים כשם שרגילים להרגיש בשעה שנמצאים על חוף הים להפך, הים הרחב מרחיב את הנשימה ומשרה מצב רוח טוב. ים כחול נפלא, רחב, צבעיו משתנים כחול ע"י השמים ובהיר על החוף רק הסלעים  מכתימים. על החוף עבר צל של עוף בודאי עבר נץ בשמים. מצאנו חבצלות נפלאות ריחניות ובעיקר פורחות בעצם הקיץ. ריחן נפלא מצב רוח של אהבה. אך מה נפלא באמיתותו המבטא של מר מטרלינק (ב"צפור הכחולה"). "הנה אשר-אהבת איש-את-הוריו. והוא לבוש אפורים ונוגה תמיד מעט, מפני אשר אין איש שם לב לו..."

תחילת תשרי:

תקופה הרת חליפות ומאורעות בלי כל תוצאות חיוביות. נסיעה ללמוד לריאלי! זוהי בעֵרה שבודאי הדלקתיה ולא אוכל לכבותה כי מי יודע אם יתקיים הדבר לחיות בקשיים כלכליים כשֶלנו בעיר זרה.הייתי מוכנה לסבול אבל שתהיינה לזה תוצאות... להכנס לשישית אוכל לאחר הכנת מרובה וזה בלתי אפשרי! ובכן? לחמישית. גם זה לא .שם אצטרך רק לִשְנות על דברים ידועים מעוכלים על ידי היטב ועוד שבעוד שנה אני מתכוננת לנסוע ל"הדסה"

יוכבד, עומדת שנייה מימין, בבית ספר לאחיות הדסה ירושלים 1932

ללמוד בתור אחות.  כמה הייתי מאושרה לו הייתי עומדת ברשות עצמי מפרנסת את אמא ואסתר בעמל ידי! אבל צריך לחכות שנה שלמה. אני אעבוד בשנה הזו והנני בטוחה שיותר מאשר בשנה אחרת אזניח מעט את הקריאה, אשכח את הנגינה שאני שואפת אליה ואז אוכל להיות עזר נאמן בבית ובחצר אבל אם אתקבל בעיר בתור תלמידה בבית ספר ריאלי יהיו פני הדברים לגמרי אחרים.

לעת עתה כל הבנות נסעו ללמוד ומשעמם עד מות. צריך מהר למצוא למה להתמסר. חסיה נסעה גם כן[למצרים] אחרי בקור קצר של ארבע שבועות ונעשה הכל ריק, חסר תכן ומשעמם. בבית שקט. עכשיו לילות ירח נהדרים זמן החגים סוכות ע"י רבים מבתי חדרה צצו סוכות מסוככות בגגות ירק וכמה נפלא לאותם היושבים במשפחה המלאה בסוכה. כולם ישנם בריאים ושמחים ומשפחתנו כה מפורדה. כה אהובה כחסיה ואליושה[האח אלי,] זו במצרים וזה בצרפת. ולפעמים עוד מכבדים בבקור שמרגיז עוד יותר מפני שאחר כך צריך להפרד וזה עוד יותר מכאיב. אומרים :לא להכיר, טוב מלהפרד.

זה עתה קראתי פתגם נהדר של טולסטוי: "אין בעולם אנשים טובים ורעים, אלא כל מי שמידותיו הטובות מרובות ומכריעות נקרא טוב, וכל מי שמידותיו הרעות מרובות ומכריעות הרי זה קרוי רע". מעשיך יקריבוך, מעשיך ירחיקוך!

יושבים : הניה קוסובסקי   מרדכי שרוני  רבקה לפידות  עומדות : חסיה קוסובסקי  יוכבד ואסתר לפידות 1927

 

תחילת הסתיו, חדש חשון

גשמים עוד לא ירדו, מנשבות רק רוחות ולא קרות ביותר. הטבע כאלו מוכן לקראת החורף ראשית משום שידוע שהגשמים קרובים נראים הדברים שהכל מצפה לגשמים, אם כי באמצע הקיץ הכל סחוט ויבש יותר וזקוק יותר לגשם, אבל – היום קמתי ממיטתי לאחר מחלה ממושכת של שבוע ועוד עתה אינני מרגישה עצמי כבריאה אבל החלטתי לקום ויהי מה. שבוע שלם לשכב! הלא זה נורא! ובעקר ביום הראשון שבאותו שבוע הצטרכתי לנסוע לבית הספר הריאלי לחיפה, ופתאם לך, המחלה. כבר הפסדתי שבועיים מהלמודים. החלטתי להיכנס לחמישית ולהפסיד שתי שנים. זה אמנם נורא אבל אין כל אפשרות לשנות את פני העניינים. כשצריכים ללמוד בלי שכר למוד, ככה זה. מכתבי בקשות, מכתב המלצה שולחים לחיפה ומצפים שבוע שלם בכיליון עיניים לתשובה. והנה גם תשובה. מתכוננים לנסוע ופתאום, הרי לך - חלתה. כל כך כעסתי על עצמי שמימי עוד לא כעסתי כל כך על עצמי. כבר חשבתי אסע יום לאחר שקמתי ממיטתי, מובן! הרי לך חולשה שלאחר המחלה.

מעניין הדבר! מדוע אוהבים רב הבחורים להתפאר? הלה מתפאר בזכרונו הטוב, חלה בכשרונותיו וכו' וכו'. וכשמגיעים הדברים לידי ממשות, כלומר: הראה! איני יכול!

נמאסו לי כבר כל השיחות הטפלות שאינן מביאות לידי שום תוצאות בלי שום הבעת רעיונות, אלא שיחה לשם שיחה. אמא, למשל, אוהבת לך לעמוד סתם ולדבר עם בן-אדם סתם להתאונן מעט על צרות על מצבים כלכליים חיים ולשנות בפעם האלף על אותו הדבר שגן ירקות, פרה ותרנגולות טובים לזה שישנם אצלו מאד  . שוב פעם בדיקות אצל הרופא, שוב פעם רצפטים, רפואות ואבקות. כל הימים אני מצפה לדבר אחד מתי כבר אבריא? זה כל כך מיגע ומטמטם את המח. ישנם אנשים שאומרים אקצץ לעצמי את האף! ובלבד שאעשה רושם. קמה איזו גברת במושבה שרוצה להיות אינציאטורית באיזו פעולה. אלא שאינה רוצה להזיק בזה הרבה ואמרת יהיה נא גם לכם טוב וגם לי טוב. היא רוצה להביא רופא חדש למושבה. מובן שזה לא תלוי בה אלא אם היא תגיש בקשה לבית הועד בנוגע לאספה על הנושא הזה, אולי יוכלו להעמיד את השאלה על הפרק ברצינות. מובטחתני שכל העניין הזה ולא כלום. מה לאשה הזו ולרופא הקודם? היא ומשפחתה בכלל לא באו בשום מגע עם הרופא ולא השתמשו בו לשום מחלה ופתאום ,הרי לך. זהו הדבר – שלה יש בנים מבוגרים ומלומדים פחות או יותר והיא רוצה להראות להם: אמכם גם היא פועלת. כל העניין הזה השתתק. אמי יעצה לאחר שדיברו אתה שלא לעשות את העניין הזה. אין בו שום מועיל. ובכן, ככה זה עבר.

אתמול קראתי את הספר תינה של הרמן  בנג. זהו ספר שמצא חן בעיני מאד, זאת אומרת לא הספור עצמו אלא הטיפוסים שבו והבד שעליה צוירה התמונה הנפלאה הזו.- - - -

לפנים ציירתי די טוב. אני חושבת שציור שיכולתי לצירו לפני שנתיים או שלוש לא אוכל לצירו עכשיו. חבל שפסקתי לצייר. הן כל כך אהבתי את העבודה הזו! אין לי עכשיו מעוף הדמיון בנוגע לציור. בכלל בשנה האחרונה השתניתי מאד. כמה שהייתי קדם שמחה ועליזה ולא אוהבת לחשוב הרבה. העקר להיות עליזה. כך עכשיו אני שיניתי הכל לשלילה. מן שקט כזה, מן דרישה לבדידות וכו' וכו' (מי יודע מה קרה?)

הדממה מופרעת בצלילי ניגנה נפלאה על פסנתר. היא כל כך מצודדת שהייתי יכולה לעמוד ולשמוע כך אפילו עד הבוקר. אלא שהמנגנת חוזרת פעמים רבות. על מנגינה אחת. בבית עכשיו שקט שלאחר "הסערה". כולם הלכו לראינע, אני נשארתי בבית לרגלי התקררותי. לפני רגעי מספר היה חדר מלא בחורים ורעשו ודברו כולם בבת אחת, כנהוג. פתרו חידות וקשקשו. מתוך כולם הכרתי היום בחור אחד חדש שהוא היה בחדרה לפני חמש שנים אלא שנסע לחו"ל לשם מנוחה ועתה שב שוב פעם. הוא אומר שזוכרני בתור קטנטנה עם שתי צמות. הזיכרון הזה שהעלו לפני היה נעים לי מאד. הבחור הזה יפה מאד וגם נעים בכלל. מצא חן בעיני אבל אני מתכוננת מחר לנסוע וגם הוא לא נמצא בחדרה. איזה הרגשה משנה הייתה לי רק עכשיו. דברתי עם אחד שאינני אוהבת אותו וגם בכלל הוא פטפטן גדול. אבל לו לגבי יש הרגשה כפי הנראה לגמרי אחרת מפני שכשהוא מדבר אתי הוא רותח ממש. מעניין לראות בן אדם ממש נחנק מרב השד יודע מה?! אין לו רצון לכתוב יותר שטויות כאלה. בכלל לפי דעתי כל היומן הזה מלא שטויות אבל לאחר זמן רב בודאי יזכיר לי הרבה רגעים נעימים וגם אי נעימים שעברו עלי בחיי.

חיפה     ד' כסלו (1929)

עתה שבתי מן העיר. כלומר עליתי להדר-הכרמל. כבר שני ימים לאחר בקרי בבית ספר הראלי בפעם הראשונה. חיפה (העיר) רועשת פשוט נורא בעקר ברחוב השוק הערבי מוכרחים להדחק בשביל לעבור מפני שהערבים, כנראה במוצאי שבת באופן מיוחד במינו, מגיחים מחוריהם וכלם אל השוק. בבתי הקפה שלהם מצרצרים הגרמופונים.

בית הספר הריאלי  1929

בכל מקום גרמופונים צרודים. נודף ריח של שמן רותח. בכל עבר ערמות ורק פיתות, עוגות שונות   וכו' וכו'. ובכל מקום שאתה פונה עיניך פוגשות בערבים יושבים על כסאות נמוכים ומעשנים נרגילות ומתסכלים להנאתם בעוברים ברחוב.בהדר הכרמל מספר הערבים הוא נדיר יותר. אבל מעניינת התופעה הזו שמזמן שהתרבו הערבים הנוצרים ,הערביות קיבלו כעין מנהג חדש והוא: לצבוע את הפנים. זה פשוט נורא כמה צבע הן משתמשות! העיניים בצבע ,השפתיים, הלחיים ופודרה על הכל. פודרה ופודרה. בטח הן מוציאות במשך שבוע שק פודרה.

לפנות ערב הייתי אצל הלוי.[המורה,לשעבר מחדרה] הוא לא היה בבית ורק אשתו הייתה. היא הולכת ומשמינה בבטנה מיום ליום. כשמדברים איתה יש לה דעה לא טובה ביותר על כל המורים שהיא מכירה. כך היא כפי הנראה משפחת המורים. הם מתארים להם כל אחד בפני עצמו שהוא הטוב והשני רבים חסרונותיו ואחר כך מוסיפים לשם טשטוש הרושם הרע. אבל יש להם גם מעלות. דברתי אתה ע"א[על אודות] דר' בירם[מנהל הריאלי] היא אומרת שהוא 'בלוֹזט פוּן זיך' ובעצמה אופיה הוא בדיוק כזה.

ד"ר בירם, מנהל ביה"ס הריאלי

הגמל אינו רואה את דבשתו הוא! אין לי עוד בחיפה שום מכיר חדש. בבית הספר אני מרגישה את עצמי גם כן לא טוב ביותר גם שם אין לי אף מכיר או מכירה. במחלקתי כבר כל הילדות מכירות אותי. אבל אנוכי כפי הנראה אחת מהגדולות במחלקה מפני שבמחלקה ישנה עוד אחת שהיא בגילי היא גם כן התכוננה להיכנס למחלקה השישית אבל לא עברה אחדות מהבחינות. בכל אופן כך הוא העניין. הכניסוני לבית ספר לאחר השתדלוית מרובות,

בלי שכר למוד, אבל רק לניסיון לחדשיים, ואם המורים יהיו שבעי רצון ממני יקבלוני בתור תלמידה פטורה משכר למוד לגמרי, עד סוף השנה. געגועי לבית רבים מאד. בכל פעם אני חושבת לי ומתארת בדמיוני מה נעשה כרגע בבית. עכשיו אוכלים, אח"כ מנקים את הבית, אח"כ זה עושה כה וזה עושה כה והתמונה בדמיוני חיה. למשל כרגע אני מתארת לעצמי מוצאי שבת בבית כתמיד אמא יושבת ע"י השולחן ואוכלת או קוראת ועושה חשבונות. אסתר עושה שעורים  בחדר הקטן הזקנה עוסקת במטבח   מוטל [מרדכי שרוני] אחרי קריאה בפועל הצעיר משתרע ודוקא על הספה המכסה בשטיח ולא על הרצפה. ע"י השולחן יושבים עוד אנשים. נו, ומי הם האנשים האלה ,כבר     לא אקח על אחריותי לכתב בשמותם ולדייק גם כן.

זה שלוש פעמים שהלכתי לגן העיר. הגן שבהדר הכרמל. אין בו שום דברים יפים ביותר רק עצי זיתים גדולים וענפים, ערוגות מסודרות שלא רבים ביותר הצמחים בהן, אבל מעבר יפה וספסלי ישיבה העומדים בכל תפוצות הגן ומסדרים בחצי עגול (חצי גורן עגלה). הייתי מתארת את הרשם שעשו עלי המורים של בית הספר הראלי אבל אני מפחדת שאטעה בהערכתי ולא כדאי. לאחר זמן.

עכשיו אני רואה מה רב ההבדל בין אנשים פשוטים (מלבד אלו שבטבעם חוננו בנפש יפה) ובין אנשים אינטיליגנטים באמת זו האמיתיות שביפי ההתנהגות. ישנם כאלה שמתנהגים בנימוס ובכלל אינם מעליבים באף אחד, אבל מעשיהם אלה אינם בטבעם טבועים, אלא שזה בא מתוך השתדלותם הרבה לליטוש מעשיהם וישנם כאלה שמבלי חשוב מבלי התכוננות מתנהגים יפה וכו' וכ'. כאן מרגישים שהאצילות טבועה בטבעם. עפ"יר כך הוא הדבר אצל אלה שקבלו חנוך עדין ויפה. הוריהם עדינים בנפשם ואינטיליגנטים בנפשם. אני היייתי מרבה לחשוב על עתידי ובתוך שאר התמונות שתארתי לי בעתידי, מובן שתארתי לי את עצמי כך. והעיקר. עניין חנוך הבנים. זוהי שאלה מעסיקה בחיי האישה. - - - .

עתה לכתב מכתבים. הביתה, ליהודית, לאה, רחל ופנינה.

ח' כסלו

היום היה יום לימוד כשאר ימי הלימוד, אלא ששונה היה בזה שאחרי הצהרים למדו ציור ולי מחוסר כסף, סיבה די פשוטה ומספיקה, לא היה בלוק הציור שעולה 7 גרוש. בשעה שבאתי היה כבר קצת מאוחר ולא רציתי להיכנס למחלקה. הסתובבתי במסדרון וחשבתי שבשעה השנייה אכנס. אבל בין כך וכך לא הייתה לי עבודה בשעת הציור מחֶסר הבלוק הדרוש. ובזמן שהסתובבתי במזדרון וחכיתי לצלצול הופיע דר' בירם. כשראני בכך , קרא אותי ושאלני מדוע אינני נכנסת למחלקה. אמרתי לו את הסיבה. אבל הוא אמר שאם יש לי כסף ואם אין, הייתי צריכה לסדר את זה איך שהו לבקש מהמחנך וכו'. אבל הוא אינו יודע כמה זה לא נעים לספר מעשיות שונות למחנך ולבקש ממנו טובות!

לאחר זה הרגשתי דיכוי שלא לעתים רבות הנני מרגישה כמוהו. הרגיזה אותי המחשבה שכולן לומדות ומשלמות שכר למוד וספריהן מסודרים מהיום הראשון לבואן לבית הספר ואין המנהל משגיח על התנהגותן כמו שהוא משגיח על התנהגותי, ועלי להראות את עצמי כמלאך ה'.לדעת הכל, להקשיב לכל. ועיקר העיקרים  - להיות מסודרת בכל. שזהו דבר שדורש פשוט אמצעים, שאינם אצלי. אבל הנה כבר כמעט כל ספריי מסודרים. ויתרתי על ארוחות צהרים מבושלות (שבשבילן אמא שלחה לי כסף) וקניתי באותו הכסף ספרים ואוכל צהרים מהדברים היבשים ששלחו לי לארוחות הבוקר והערב. אסבול מעט, אבל לפחות רק לעצמי ואל יראו המורים בזה שחסרים לי ספרים. ושעוד אינני מסודרת. המורים מרגישים מאד בכל דבר. אף כי ביקרתי את בית הספר עד היום רק 4 ימים.

בזמן האחרון הנני מרבה לשאוף ללמוד נגינה אבל שאיפתי נשארת בלתי כל התגשמות. והעניינים מתנהגים כהרגלם הקודם: שלשאוף יש לך כאות נפשך, אבל מתקיימים דברים מעטים.

היום אחר הצהרים למדנו גם משק.[כלכלת בית] מורה נעימה אבל הילדות מבלבלות לה את הראש, מפטפטות בלי הרף. היא גם מלמדת התעמלות ומתעמלת נפלא. אבל הילדות אינן זריזות ביותר בהתעמלות. הן רק יודעות להסתובב יפה כשהן רואות בחור. מעניין שבנות מחלקתנו משתדלות להתקרב אל בני המחלקה השישית ובני המחלקה שלנו,אינני יודעת בעצמי אל מי הם שואפים, בטח אל בנות מחלקה רביעית. וכך עד סוף כל הסדרים. זה מצחיק! מחר יום רביעי ונלמד בסוף הלמודים גם שתי שעות משק. מעניין מה עושים בשעות אלה. בפעם הראשונה שאני משתתפת בהן. ביום השישי עלי לרדת העירה ולקבל חבילה. מחר אני מקווה לקבל מכתב ובכיסי כעת בדיוק תשע וחצי מיל פחות גרוש.

בחיפה אני גרה בבית פרטי אצל איזו משפחה ששמם הוא רוזנטל. הם אנשים נעימים מאד ואינטלגנטים. היא נעימה מאד בזה שהיא שקטה וטובה. היא גליציאנית יש לה הבעה של לא טובה ביותר אבל זה לא נכון. היא עושה בשבילי הרבה דברים שזה לגמרי לא חובתה לעשותם. היום היא אפילו נתנה לי סרט שחור במתנה. אני רק שבוע אצלה והיא כל כך חושבת אותי למקרבת אליהם. בלבי יש רגשות תודה רבים, אבל אין לי אמצעי אשר אוכל להגידם לה.

טבת תרפ"ט

זמן רב שלא כתבתי למרות השנוי הגדול שחל בזרם חיי. כי נדמה הן זה כה מלא תכן כה מעורר רגשות כן זה כך אבל עד לפני שמגשימים את זה אבל כשכבר במציאות יש לדברים פנים אחרות. אני שמחה מאד, נמצאת כמעט תמיד, אפשר להגיד תמיד גם בלי המילה -כמעט- במצב רוח טוב לומדת ומוצאת בינתיים את כל סיפוקי בלמודים ובחיי בית הספר. כשהעניין יתחיל ללכת כהרגלו בטח אתחיל להרגיש חסר דבר מה וזהו עניינים אשר בהם אוכל להתקשר חוץ מבית-ספר אבל קצת קשה עכשיו לנחש למה תהיה לי דרישה בעוד זמן מה. הזמן יביא את תמורותיו.

ספריית ביה"ס הריאלי 

אם כי תכן לכתיבה אין לי אבל הנני יושבת לכתב עכשיו, כרגע, אני יושבת בחדר בבית רוזנטל על הדר הכרמל או יותר גבוה. מקום שנקרא "מצפה" זוהי שכונה לא גדולה ביותר אבל יפה בזה שאיננה צפופה ככל השכונות הנבנות בתור אגפים לערים.[שכונה בהדר הכרמל, מעל לטכניון. נבנתה ב1921] לפני משתרע הים המבליע לתוכו את האופק. המפרץ כאילו קו משורטט ביד. כי הוא עגול וכאלו מחולק ונפלאים הם ההרים הגובלים את השפלה. בעקר בערב כחלחלים מכוסים אדים אפורים. השפלה, התמרים הנחל הנופל למפרץ מתנוצץ נגד קרני השמש. האניות הגדולות והמסורבלות עומדות על פני המים (כך הן נראות מרחוק).

שוב פעם תאורי טבע ושוב פעם תאורי טבע. אין כל חדש. היומן הזה לכאורה ואולי באמת מלא שטויות חסרות טעם. אבל אני רוצה לגמור אותו ויומן חדש אתחיל לכתוב עם בוא מאורע מעניין ומשפיע ביותר.

מעניין שחברה אינני יכולה למצוא לי בשום אפן ולא העיקר למצוא אלא שאין לי אל זה כל דרישה. אני באה לבית הספר משוחחת עם כולם, מדברת מטיילת על פני החצר עם השנייה ומספיק לי. בכתתנו כבר הספקתי להכיר בנות ששמותיהן עליזה, בתיה, אסתי, חנה, רחל, שרה ג., שרה ש., שושנה ד., שושנה ב., צפורה, דבורה ונחמה.

הדף האחרון בספר או במחברת הזכרונות הראשונה אני אומרת "ראשונה" מפני שאני רוצה לקבל על עצמי להתחיל בה ואח"כ להמשיך...

אני מוצאת שלאדם לא טוב לספר הרבה דברים בבת אחת כלומר לא טוב להגיד בנפשו: את זה אני אהיה רגיל תמיד לעשות כך ולא כך וכ'ו, מפני שזה לא מתקיים.

היום ראש השנה הנוצרית ראש שנת 1929. כשנתיים ורבע עברו מהיום בו התחלתי לכתב ביומן הזה. עוד לא הורגלתי להביע רעיונות כמו שהם במחשבתי. עיכול הרעיון מפריע להביעו בצורתו החיה.

רבקה לפידות נינה רודין, טכניקה מעורבת על נייר   1980

נינה רודין, שמן על בד 1980

נינה רודין  שמן על בד  1980

[1] היומן נמצא בין ניירות אמא , לאחר פטירתה  ב 1997  . היות והוא כתוב בכתיב חסר שבחסר, כמנהג התקופה, הרשיתי לעצמי להוסיף עיצורים להקלת הקריאה. כמו כן, ויתרתי על קטעים בהם היא מפרטת תוכנם של ספרים שקראה ומחשבות ארכניות של בעיות אופייניות לגיל הנעורים.