יוכבד חפץ - הקלטת זכרונות

(ארכיון מוזיאון "החאן")  (קלטת אודיו מס'0 58)

9.12.1983

אני בת 72 וכשהגעתי לארץ הייתי בת 12. הגעתי עם משפחה בת חמש נשים . מהמלחמות ברוסיה לא נשאר אף גבר בחיים ואז החלטנו שאנחנו לא נשארות ברוסיה עם זיכרונות וקברים והחלטנו לנסוע לארץ ישראל.לנו היה שליח משפחתי שנשלח הנה לפני המלחמה העולמית הראשונה.הוא הגיע לישראל לפני התקופה של המנדט במגמה שיהיה לנו יתד בארץ ישראל אשר לכאן תבוא כל המשפחה.היות והמשפחה מיסודה הייתה ציונית והאמינה בעיקרון שהיהודים צריכים להתרכז בא"י ארץ אבותינו. הפעילות של המשפחה שלנו הייתה סביב הקונגרסים  שנערכו באותן שנים בעיר השכנה[חרסון] לעיר הולדתי [ניקולייב] שם נערכו כנסים של יהודים בטרם הקונגרס כדי לחלק שקל, זאת מין תעודה שהיו קונים אותה והייתה מקנה זכות הצבעה בקונגרס. כבר אז היה משהו שהתחלק בצורה מעורפלת של מפלגות וקבעו איזו מפלגה תשלח נציג.זה מתקשר למשפחה שלנו כי ממשפחתי היו נוסעים לדיונים האלה והדבר היה אורך לא יום או יומיים אלא שבוע הייתה שם משפחת שרתוק, היום שרת והאנשים שהיו סביב משפחת שרתוק, שהיו מאד פעילים בכנס, אירחו את כל האנשים שבאו לכינוס ובצורה כזאת שלחו את סבא שלי, שמו – שלמה קוסובסקי.

מאחר שהיה יסוד כה מוצק של הציונות, לא חששו לשלוח ילד בן 15 לארץ זרה שהייתה בשלטון הטורקי, מתוך האמונה הגדולה שהמטרה הנשגבה מקדשת את כל מה שיעשו. הם לא ידעו על הדלות והעוני. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, היינו מנותקים מאחי אמי מרדכי קוסובסקי שהיה בארץ כל שנות המלחמה.

למה מרדכי הגיע דוקא לחדרה? דודי נסע לחדרה מפני שהוא היה מילדותו חובב דבורים. שום מקצוע לא העלה על הדעת חוץ מאשר מקצוע שהיה שייך לחקלאות. כשהוא בא ארצה פה היו הרבה יערות איקליפטוסים ופה היה מה שהוא הזדקק לגידול הדבורים. אומרים שהוא היה הראשון ממקימי הכוורות בשיטה האמריקאית המודרנית. מאז שהוא הגיע, הוא דאג שישלחו כוורות עץ עם מסגרות לדונג ויבול הדבש היה בהרבה יותר גדול מכדי החרס שלמדו מהערבים.

נשארנו ברוסיה עד 1917 ואז, באוניה האחרונה התאספה קבוצה גדולה של יהודים. ויתרנו על רכוש גדול והיינו סבתא, אמי,חסיה אחותה ואנוכי ואחותי אסתר. נסענו במגמה לנסוע לארץ ישראל אל הדוד מרדכי.כאשר עלינו על האוניה והתחלנו לנסוע, היו שם הרבה אנשים שהתכוונו לנסוע לארץ ישראל, אבל במסלול הזה היו גם הרבה חיילים גרמנים והנסיעה באוניה היה,לילדה, משעשע. אך התנאים היו קשים לא היו תאי שינה, ישנו על הסיפון. הגענו לקונסטנטינופול, היה שם בית עולים. בית גדול עם הרבה חדרים.באולמות גדולים שיכנו אותנו. המשפחות קיבלו פינות לעצמן והיו לנו די הרבה חופש בעיר. טיילנו שם ועשינו חופש נהדר ואיש לא פגע בנו ולא הפריע לנו.מישהו נתן לנו אות שאנחנו צריכים להמשיך בנסיעה. עלינו לאוניה וחשבנו שאנו מפליגים, אך לא נתנו לנו לצאת. העיכובים נמשכו חודש ימים .אוניה מלאה אנשים וגם הזרים ישנו יחד אתנו כי הם היו קשורים לאוניה הזאת. הגיע יום, ללא אזהרה, שהודיעו לכולם שאין לנו ברירה ואין לנו רשות להמשיך ועלינו לחזור לרוסיה. האוניה הרימה עוגן והחלה להפליג בכיוון ההפוך... לצד רוסיה. אפשר לתאר את אלה שנאלצו לחזור לרוסיה. לא היה להם לאן לחזור, שום דבר לא נשאר להם שם. אנו נשארנו, כי כל מה שהיה מכרנו . היינו באוניה חודש ימים , זה היה נראה לנו איום, פרט לזה שהיינו צריכים לוותר על חלום,הצד הכלכלי והמשפחתי שנראה מאיים מאד. היו צעקות, בכי, התעלפויות. כל רגעי המתח הנוראיים, עברנו בפחדים, מה נאכל מה נשתה ? היינו מלוכלכים ומוזנחים. פתאום ראינו שיוצאת סירה מהנמל ובתוכה עומדים אנשיו ומנופפים בידיים. בהתחלה חשבנו שזאת סירה שבאה ללוות אותנו. כשהם התקרבו ראינו שהם מחזיקים בידיהם ניירות ואז הבנו שאלה רישיונות שהיינו צריכים להמשיך בהפלגה למצרים. אז ידענו שעזבנו לנצח את רוסיה ותורכיה ומצרים זה יעד לא"י.

הצלחנו להודיע לקרובינו שאנו מגיעים לאלכסנדריה, הקרובים היו בני דודים של אמי שהיגרו למצרים בגלל סיבות של בריאות, שאחד הבנים היה זקוק לאקלים חם ויובש.מצבם הכלכלי היה מצוין והם החליטו שזה יהיה טבעי שאנו נשתקם במצרים. זה היה גן עדן לאירופאים. היה משרת שחור  סודני וכובסת . האנשים חיו ברווחה והמשפחה עשתה עסקים טובים ולכן הם אמרו : החיים פה נהדרים ואתם תישארו כאן אתנו ואין שום סיבה לעזוב לארץ הפראית הזאת בשלטו המנדט [הדברים נאמרו בוודאי לאחר תום המלחמה כשהוכרז מנדט בריטי על א"י]

באלכסנדריה היה אח של אמי[אליושה] שהוא השתכנע ע"י הדוד שהיה בא"י , שכדאי להכין בארץ קרקע ובית למשפחה שצריכה להגיע מרוסיה . הדוד, שהיה בארץ, לא עלה בדעתו משהו אחר מאשר שכשנעזוב את רוסיה , נעלה לא"י. לא לעזוב גלות בשביל גלות (אחרת) . למרות שא"י בתקופה הזאת הייתה גלות תחת שלטון מנדטורי. אבל הוא היה חדור אמונה שמאז שבאנו לארץ, אנחנו בארץ מולדתנו ויש צעירות במשפחה.

הדוד הזה,אחי אמי, שהיה במצרים שלח כספים לדוד מחדרה , למרדכי שרוני. הוא קנה בית וחלקת אדמה של 40 דונם בפינת הרצל והנשיא.


ריבה, אליושה,אסתר ויוכבד.  אלכסנדריה 1922

באנו למצרים ועשינו מן קיץ של הבראה, אבל בנו היה נטוע הזרע שמקומם של היהודים הוא בארץ ישראל.נקבע תאריך,אחרי שאנחנו הצטיידנו בבגדים ובאוכל ולחדרה הגענו ברכבת שנסעה דרך קנטרה.כל הזמן, העיניים שלנו היו פקוחות לרווחה. כשנסענו בדרום ממצרים הסביבה הייתה כל כך צחיחה וכשהתקרבנו צפונה, ראינו יותר ירק, דברים שלא ראינו ימים וכבר היה משובב נפש, צומח, פורח.הגענו לחדרה וירדנו בתחנת רכבת מזרח. ב1923 בחורף בחורף אבל השמש זרחה והיינו במבוכה – לאן נלך ולאן נפנה? אך הכל היה פשוט. הדוד שלנו ידע שאנו צריכים להגיע . באותה תקופה עבדה כבר העגלה של שטרנין, אך נסענו בעגלה שהביאו לנו בנפרד כי היינו הרבה נפשות וחבילות. נסענו בדרך בוצית. עברנו את הגשר על נחל המפג'ר, באנו אחר הצהרים. כשהגענו לחדרה ראינו הרבה איקליפטוסים ואז היה נדמה לי שזה צפוף (בכדי) לגדל חיות בר ונורא פחדנו שיצוצו לנו מבין העצים דובים וזאבים , כפי שהתרגלנו ברוסיה.כשהגענו הביתה, הבית היה מוקף בעצים גבוהים. אני זוכרת שאחרי זמן הייתה גינת ירקות, אז עקרו עצים ענקיים בתוך החצר. לפי המושגים של א"י הבית היה מצוין. 3 חדרים, בית מרוצף במרצפות אפורות. היו חלונות זגוגית, היו גם תריסים אבל לא היו רשתות. בבית לא היו רהיטים.הדוד לא חשב איפה נישן. הוא היה רווק שלא חשב על זה. הוא הכין לנו מנורת נפט, פח נפט, שק תאנים מיובשות ושמן זית. את הארוחה הראשונה אני לא זוכרת, אולי הוא הביא מבית הפועלים.מה שראיתי למחרת בבוקר היה איפה ישנו.אני זוכרת ששכנה שלנו סקיבין[2 בתים במעלה הרחוב] הביאה לנו כנראה מיטות או שקים. למחרת התקינו רשתות ובנו תנור לאפיית לחם. וסבתא הניה קוסובסקי, היא לא אפתה לחם ברוסיה וכאן היא הרגישה צורך לעשות ונשאה בגבורה הכל. אז כבר היתה בחדרה חנות מכולת של מרדכי רודין ושל משפחת שפירא בבית שלהם [4 בתים במעלה הרחוב] אחרי יומיים או שלושה, כאשר התנור התייבש, התקינו ארובה. אז עשו כל דבר שהיה מצוי תחת היד. את המים היו צריכים להביא מהמרכז, עובדה שהתנור היה מוכן והלחם שנאפה היה לחם טוב, יוצא מן הכלל. שם (בתנור) בישלו אוכל ואיש לא מת ברעב. הדוד לא חשב שצריך להיות מטבח אז הסבירו לו שלא ייתכן דבר כזה. בימים ההם בנו מטבח ומקלחת בנפרד מהבית וגם לנו בנו מבלוקים עם גג פח, המטבח הזה היה קיים הרבה שנים. הביוב היה בור ושמו צינור גדול שמקשר בין המטבח לבור. בשלו אז על נפט ופתיליות ובמטבח העמידו גיגיות והתרחצו. היו שני דברים ששמרנו מרוסיה – פרימוס ומיחם. גם פתיליות הבאנו מרוסיה.לבשל  היינו מתחילים השכם בבוקר, בגלל בעיית הקירור בקיץ.

 

הבית היה בנוי על מרתף שהיה משמש כמחסן. אני זוכרת שלא היה שפע של מזון. אנחנו באנו מרוסיה הדרומית והמסחר היה שהם הביאו מהגבול (עם תורכיה) מאכלים מזרחיים וכשבאנו לארץ ידענו  מה זה חצילים, חלבה, שמן זית, קישואים, ענבים. רוסיה הצפונית לא הכירה את זה.  לכן היה לנו קל. דבר אחד היה חסר – לא הייתה חמאה, הייתה רק  חמאה שקנו מערבים שעשו מחלב ג'מוסים, אבל הם לא הקפידו על הנקיון ומצאנו שערות. הסתדרנו בסדר עם הירקות, למשל סלט של צנון עם שמן זית וזיתים, לחם שחור.זה היה אוכל מאד מקובל והסתדרנו.

בקשר לפרנסה : הדוד היה מוכר את הדבש וההכנסה הייתה נכנסת לצרכים של המשפחה. אני זוכרת שהייתה לנו פרה וסוס. זה היה בטיפולו של הדוד. גידלנו ירקות והתפרנסנו בקושי מכל זנב צנון. חוש מסחרי לא היה לדוד שלנו, אבל מהר מאד החליטה סבתא בחושיה שיש לפתוח מסעדה לארוחות צהריים. לנו היה פלוס מבית הפועלים, כי כל מי שאכל אצלנו, יכול היה גם ללון, בעיקר אלה שעבדו בייבוש הביצות מפיק"א, אנשים צנועים,לא בעלי שררה. גרו אצלנו שבוע ואפילו חודשיים.

היות והיו 3 חדרים בבית, אז לא היה מנהג להקדיש חדר לחדר אוכל בלבד, היו מעמידים מיטות בפינה, או רהיטים מתקפלים וזה היה חדר שנה. בחדר הקדמי היה חדר אוכל ובלילה חדר שינה לפועלים וגם לפועלות שגרו אצלנו. היה חדר לבנות ולבנים. את הקיץ הארוך היו מבלים בחוץ. אכלנו בסוכה [סיכת גפנים צמודה לבית ולמטבח ממערב] והיו מתווכחים על פוליטיקה עד השעות המאוחרות. הייתה כוונה לדעת באיזה כיוון אנחנו נהיה כאן בארץ – אם השקפה קומוניסטית או של המערב. לא היה צורך להתווכח כדי להחיות את השפה העברית, היו הבדלי השקפות. את הויכוחים, הישיבות והפולמוס היו עורכים בסוכה,בחוץ.

בכל פינה בחצר ניצלו כל חתיכת אדמה לתועלת. אח"כ המצב  הכלכלי שלנו השתפר אמנם, אבל תמיד היה קשה, כי הפועלים לא תמיד קיבלו כסף עבור עבודתם ולא תמיד שילמו לנו בעד הארוחות והלינה ולא היה מנהג לגרש בן אדם או לעשות סקנדל, הכל ביחסים טובים. סבלנו,היה לנו קשה, מנענו מפינו כל דבר רק כדי שלא נצטרך להגיד מילה קשה למשתכנים. כולם היו צעירים, חסרי כל וקורת גג .המיטה והארוחה היו מקבלים אצלנו. אז זה המיט עלינו שואה. גם במאפיה ובמכולת נתנו לנו בהקפה שנים,מבלי שראו פרוטה מאתנו. הדבר היחיד שהצדיק את המסעדה שלנו היה כי תמיד ידענו שאנחנו יכולים לאכול עם האורחים. אם בישלנו מרק, אז גם לנו היה מרק בשר. לא היה מושג לא לבשל.


הניה קוסובסקי ויוכבד לפידות בפרדס ליד הבית ברחוב הרצל  1928

האוכל היה מסורתי כמו ברוסיה. בשבת עשינו דגים ממולאים, גם בחגים היה מסורתי סבתי הייתה הולכת לבתי כנסת בשבת. שמרו על כשרות. כאשר הגיעו מים לבתים וסללו כבישים כבר כולם היו מבוגרים והתחילו לעבוד פחות. אך בזמן הראשון כולם עבדו קשה והתנאים היו גרועים. היה רצון לחיות לא על הלחם לבדו.כאשר עשיתי את גינת הפרחים ליד הבית הייתי הולכת וגוררת אתי פח של מים ממרכז חדרה והייתי משקה ביד והגינה התפתחה.את הזרעים היו קונים מהעיר וגם היה מנהג לשמר פרחים. כלדבר היינו משמרים כדי שיהיה

לנו לשנה הבאה. אנחנו לא הבאנו מרוסיה שום בגדים אולי קצת בגדי קיץ. בחורף הראשון הלכנו עם גרביים וסנדלים. היה מנהג של הספקה עצמית.לדודי היה חלום של משק מעורב כדי שלא נהיה סוחרים בטול כרם. לנו היה משק מעורב לול,רפת, מכוורת, שתלנו ירקות וכבר היו מים בברזים יכולנו להשקות כל דבר. הכוורות עמדו (הדבורים היו פראיות) מחוץ לחדרה, לצד  המערבי של חדרה, ליד היער הגדול. שם גר ערבי עם משפחתו. הערבי שמר על המכוורת שלנו ואף על פי כן, גנבו גם אצלנו.יצרנו לנו תוצרת חלב עצמית. עשינו גבינה, שמנת, לבן . כמובן שנהגנו להכין שימורים:זיתים, מלפפונים,ריבות הדרים וגפנים, רסק עגבניות וכדי שלא יתסוס, שפכנו עליו שמן.באותה תקופה כבר היו מאפיות והיה לחם. עבר עגלון ומכר נפט.במכוורת היה צריך לשמור על הדבורים שתתרבינה.זה היה מקור הכנסה ממשי.בתקופה הקשה של החורף , כי לקראת האביב הפרדסים פרחו וגם האיקליפטוסים. אני זוכרת שהיו שתי עונות רדייה : אחרי האביב וביוני, אחרי פריחת האיקליפטוסים. היו עונות שלדבורים לא היה מזון ואנו רצינו שתתרבינה. היה צריך להרבות את הנחילים ולחלק אותם ולהרבות כוורות.ככל שיש יותר כוורות, יש   יותר דבש. בזה ממשלת המנדט תמכה ודאגה. היא סיפקה לנו סוכר מתחת למחיר הרשמי. הם צבעו את הסוכר כדי שהקהל  לא ישתמש בזה לאכילה

מכוורת שרוני ליד היער הגדול

בחצר היה לנו דוד על גבי עצים ושם הדוד שלי היה מבשל מים עם סוכר בסמיכות ידועה והיה מחלק את זה בכוורות.היו ממלאים בצנצנות זכוכית והופכים אותה ומשם היה מטפטף הסוכר. הדבורים היו יושבות ושותות את הסירופ. רק הדוד שלי עבד במכוורת. הייתה עבודה מיוחדת ב. במקום לקנות חלות דבש מוכנות בתוך מסגרת, היו קונים מנגריה מסוימת חלקי מסגרות. עמדו עם פטישים קטנים, אפילו אנחנו הילדים, היינו עובדים בזה. דופקים 4 מסמרים בקצות המסגרת ובצדדים חיברנו חוטים. על פני החוטים הדקנו את הדונג, שגם היו מייצרים בבית באמצעים פרימיטיביים. היו שמים את הדונג על פני המסגרת והחוטים,היו עוברים עם גלגלת מחוממת שהייתה מחממת את החוט והדונג היה נמס ונדבק לחוט וזה מה שהחזיק את החלות בצורה זקופה במסגרת. גם המשימה של איסוף דונג ליצירת החלות. אנחנו אספנו אחרי הרדייה מסגרות של הלוח, שרדו מהן כבר את הדבש ואי אפשר היה להשתמש שנית כי עש היה נכנס והורס אותן. אז היו מתיכים את הדונג ורק כאשר הדונג נמס ונזל למטה, עשו מהם את החלות.

בחצר היו בתי זכוכית. היו מניחים והיה צריך להשגיח על זה והיו מוכרים את הדונג במשקל. היו מעמידים את המסגרות סביב הבית. הפעולה הצנטריפוגית הייתה זורקת את החבית והדבש היה יוצא. ובעבודה זאת אנחנו הצעירים היינו צריכים לעזור וזה לא היה מהדברים הקלים. זה נעשה בתוך צריף ואנחנו היינו עטופים מכף רגל עד ראש כובע מרשת וכסיות. כמעט כולם נעקצו. היו אנשים שסבלו מהעקיצות. היו פותחים את החתימות של הדבורים ומעמידים את המסגרות בתוך החבית ולמטה מעמידים פח. כמה שהיתי זרה, ידעתי את הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש". הייתה לנו רפת אז אין מה לדבר שהיה חלב ודבש ואז התגשם הפסוק במלוא מובן המילה.

גידול הפרות היה בצורה הפשוטה ביותר שהשתדלו לעשות, כדי שהן תאכלנה מהטבע. היה רועה ערבי שעבר מחצר לחצר, אוסף את הפרות ויוצא למרעה בקיץ ובחורף. כשהוא היה חוזר, דודי היה חולב את הפרות. כלבים היו בכל חצר, בגלל התנים שהיו מתקרבים לחצרות.היו לנו רק פרות ערביות. כשדודי התחתן,הוא בנה לו בית ארוך. בכל צד שני חדרים, שרותים בחוץ ובהמשך לזה, מחסן לגידול דבורים. בפנים היו כוורות וחליפות.את החליפות היו תופרים מבד עבה ולבן. אח"כ , כשהיו חוזרים מהעבודה,היה תמיד דוד של מים על האש, כי תמיד היו צריכים לכבס את החליפות שהיו מלוכלכות מדבש וזעה.

אח"כ נבנתה גם גדר. כאשר הכניסו את הפרות ההולנדיות לארץ ולא הפרות דלות החלב והבשר הערביות,גידלו בשדות תילתן ותירס; היו מכינים לפרות חציר. היו מפרידים את העגלים. תמיד ציפו לעגלות. אח"כ את העגלים היו מוכרים לבשר.היה ריכוז של חלב. הייתה כבר תנובה. היו מעבירים את החלב בכדים גדולים. הייתה תחנה חקלאית,שמדדה את מספר החיידקים המותרים.


הניה קוסובסקי, מימע רייזל כץ,רבקה לפידות ליד הכניסה לבית. סוכת הגפנים - משמאל

בית הספר – כשהגענו, הכניסו אותי לכיתה ו'. היה לי רצון חזק מאד להשתלב מהר בבית הספר מבחינה לימודית כי היה לי דחף כזה. הכל לא היה חשוב בהשוואה ללימודים. העיקר להגיע לרמה בלימודים, לקבל כבוד בנושא זה.דיברו בהערצה גלויה על בית הספר. איני יודעת אם קלטתי את זה בבית, או שאני בעצמי הייתי כזאת. רציתי ללמוד מהר מאד. אמנם קליטת העולים הייתה מצויינת. הייתה אהבת קליטה ועשו אותה בצורה טבעית, וזה הורגש.ברחוב התרוצצו סביב העולים כדי לשפוך עליהם תשומת לב. היו עוזרים, יושבים אתם אחרי הלימודים . אני הייתי יושבת אחרי הצהרים שעות עם הספר ביד וקוראת בקול רם כדי שהצליל הישן יעבור ממני ואז נעשיתי רהוטה בקריאה והבנתי את הנקרא. זה לא בגלל כשרונות אלא בגלל עקשנות יוצאת מן הכלל.

במסגרת התוכנית לעידוד העולים, כתבנו בסוף השנה חיבור. המורה בחר את החיבור הטוב. הוא אסף את החיבורים הטובים ועשה מהם אלבום. בשנה הראשונה לבואנו ארצה, לקראת החופש הראשון, הייתי מסוגלת לכתוב חיבור בעברית. כתבתי בנושא "אבי חוזר הבייתה מן הצבא" תארתי את מזג האויר, שלג כפור כדי לתאר את הסבל של החייל וציירתי ציורים עדינים. התברר שזה היה חיבור על רמה טובה מאד. המורה ביקש ממני שאני אעטר את כל האלבום וזה נחשב לאלבום הכי מפואר שנעשה בבית הספר. המורה היה ברלס. כל שביב של השפה היה נהפך אצלו לחגיגה.הוא דאג להבליט את זה בין כל התלמידים. ובוודאי אני זכיתי בכל השבחים כי אני הייתי עולה חדשה. אולי באו עוד עולים בזמננו, אבל אנחנו היינו משפחה עם ילדים.

ב1934 המחנך מדליה היה מורה בשפיה. כשנסעתי לשפיה להבראה, הוא הראה לי את האלבום שהוא שמר.

המורה מדליה בחדרה עם תזמורת המנדולינות של בית הספר. יוכבד ,על הבמה שביעית מימין