חוזרים אל החפץ

מקומו של החפץ במוזיאון ובתצוגה ההיסטורית.
יום עיון בשיתוף המועצה לשימור אתרי ראשית היישוב, 20.6.13, מוזיאון בית הגדודים, אביחיל

"כמה פרימוסים ופיילות צריך? מדיניות האיסוף במוזיאונים היישוביים"
נינה רודין, אוצרת ומנהלת מוזיאון "החאן" חדרה

  

כהקדמה להקדמה: מבחינת מוזיאון "החאן", אין 'חזרה' אל החפץ. אנחנו התחלנו מהחפץ וחפצים תמיד היו אתנו. מבחינתי האישית, לפני שנקראתי  רודין שמי היה - נינה חפץ.

 

מוזיאון "החאן" הוא היום בן 32 שנה, חדרה בת 122 שנה. המוזיאון נחנך כשמלאו 90 לחדרה, אבל כמו שכל אחד מכם יודע, מאחרי פתיחה של מוזיאון , עומדת לא אחת פעילות קודמת של שנים.

הנושא שלי הוא מדיניות האיסוף של המוזיאונים היישוביים.

המוזיאונים היישוביים נמנים על חטיבת המוזיאונים להיסטוריה של ארץ ישראל המתחדשת. לקבוצה זו, שמונה קצת פחות משליש ממוזיאוני ישראל, משתייכים מוזיאונים לוקאליים, כמו למשל המוזיאון לתולדות ראשון לציון, החצר הישנה בעין שמר, המוזיאון לתולדות גדרה, מוזיאון מזכרת בתיה,  ומוזיאון "החאן" חדרה.(רשימה חלקית) מוזיאונים אזוריים כמו המוזיאון של יפעת, מוזיאוני ארגונים כמו הבית הזה, מוזיאון ההגנה, מוזיאון לח"י, או מוזיאון האצ"ל,  מוזיאונים שמוקדשים לאירועים, כמו מוזיאון הכרזת המדינה, מוזיאון /תצוגת מועצת המדינה הזמנית, מוזיאוני אישים – וייצמן, בגין, הרצל ובן גוריון ומוזיאוני הישוב הישן- בית המאירי בצפת, חצר הישוב הישן בירושלים. אבל גם מוזיאונים נוספים יכולים להיכנס לקטגוריה זו לפי הגדרת מוזיאון יישובי (להלן). לדוגמה מוזיאון המטבעות או מוזיאון בל"ל וגופים נוספים שמתעדים את העשייה היישובית בארץ ישראל. אבל ראשית כל,  צריך להתחיל מהגדרה.

במשך 19 שנה לימדתי את נושא המוזיאונים היישוביים במסגרת קורס לימודי תעודה במוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה ותמיד התחלנו מהגדרות.

לפי הגדרתו,[1] "מוזיאון יישובי מתעד, משמר, חוקר ומציג היבטים חומריים ו/או ארכיוניים של תהליך הקמת מדינת ישראל וביסוסה. ברוב המקרים, בזיקה למיקום המוזיאון". מזה נובע , שלמוזיאון יישובי אופטימלי חייבים להיות שלושה מרכיבים: אתר, מאגרי מידע, ותצוגה. בהרצאתי היום בחרתי להתמקד במרכיב החומרי של מאגרי המידע של המוזיאונים הישוביים, כלומר - באוספי החפצים או האובייקטים. תחילה אני מבקשת לאמר כמה מילים על איסוף ואוסף. בבסיסו של כל מוזיאון עומדת פעולת איסוף. בין שהאוספים שלו הם יוזמה של מי שהעניקו אותם למוזיאון, ובין שמדובר ביוזמת איסוף של המוזיאון עצמו. חוקרי תרבות מבחינים בין פעולת איסוף אינדיבידואלית, שלעיתים קרובות היא בעלת אופי אימפולסיבי רגשי, לבין איסוף מוסדי, שהיא פעולה רציונלית אינטלקטואלית.

המוזיאולוגית  האנגליה  סוזאן פירס[2] מבחינה בין possessing, שהיא פעולה של רכש, בעלת גוון אימפולסיבי, ובין collecting, שהיא פעולה אינטלקטואלית של ארגון, סדר ושיטה. והיא מדגימה זאת על ידי הסיפור של האספן הכפייתי:

אספן ספרים עתיקים, התהדר בספר עתיק נדיר במיוחד. נודע לו שקיים עוד ספר תאום כשלו. הוא עשה מאמצים כבירים לשכנע את הבעלים, איזה לורד זקן, שימכור לו את הספר . זה נמשך הרבה מאוד זמן ודרש גיוס של כסף רב, לבסוף הוא הצליח. ברגע שהעסקה הסתיימה, השליך הקונה את הספר לאש ואמר: עכשיו בעולם כולו רק לי יהיה העותק היחיד של הספר הזה.

תופעת הצבירה,שנוכל לכנות אותה בשם : איסוף כפייתי, היא על פי רוב תופעה נעדרת אלמנט של שליטה. היא לא סיסתמטית ואיננה סלקטיבית. במידה שיש לאוסף אישי משמעות, היא ניתנת לו על ידי האספן עצמו על פי טעמו והגיונו. אני בטוחה שיש כאן אנשים שהיו במוזיאון של Sir John Soane  בלונדון.באוסף הזה יש  הכל בכל מכל כל. אתמול נכנסתי לאתר שלו שוב והסתכלתי בהשתאות על הדבר המוזר הזה, על האספנות הבלתי מבוקרת הזו. ברקע האוסף הזה עומדת  גחמה אישית של אדם מסוים. העדפותיו הן כה פרסונאליות, עד שהמבקר ,נפעם ככל שיהיה מהשפע, יתקשה מאד למצוא בו הגיון.

בנושא האיסוף,אני בוחרת להדגים  ממקרים שקרו לנו במוזיאון "החאן". כשבנינו את תצוגת שנות ה- 50 במוזיאון, עיצבנו בה חנות מכולת וחיפשנו חפצים של התקופה. נודע לנו שבשכונת ברנדיס, שהייתה במקור שכונת עולים, ישנו אדם בשם אברהם סדלק, שאנשי השכונה קוראים לו סבא אברם. סיפרו שיש לו מחסן שמכיל ה-כ-ל: מאזניים של חנות מכולת, אבקות סבון, עטיפות של קופסאות שימורים, של חמאה, מרגרינה, ושל  מסטיקים בכמויות עצומות. צנצנות לבן, בקבוקי חלב ואמה, מחברות, גלויות, ומה לא. הוא היה נדיב ונתן לנו כחפצנו. אחרי שהשלמנו את התערוכה הנחמדת הזאת הזמנתי אותו. הוא בא עם אשתו, התבונן, מאוד אהב. שאלתי אותו: " סליחה סבא אברם, אני רוצה לשאול אותך משהו. למה אספת את הדברים האלה? הרי אלה דברים שאי אפשר להשתמש בהם." הוא ענה לי באופן אימפולסיבי: " היה לי מקום"... אחרי שתי דקות הוא הרהר ואמר:" מי שעבר את השואה לא זורק שום דבר".

זאת אומרת שאמנם מדובר כאן באספנות כפייתית, אבל צריך לשפוט אותה כרובד על גבי רובד של משמעויות. למעשה, זו יכולה להיות דוגמה לכל סוג של אספנות אינדיבידואלית שעם מעט התעמקות,ניתן לגלות בה הרבה מעבר לתשוקת בעלות בלבד.סוזאן פירס טוענת ש"איסוף שיטתי הוא עשייה אינטלקטואלית של בחירה שנועדה להדגים רעיון". כלומר, זוהי בעצם פעולה של הכנסת סדר ושליטה בעולמנו. לכן ,על מנת להפוך אוביקט למוצג מוזיאלי, צריכה להתקיים פעולה של בחירה. אבל ניתוקו של חפץ ממקומו המקורי והעברתו לסביבה מוזיאלית יפה ומוקפדת ככל שתהיה, היא פעולה של אילוץ. הסופר הידוע אומברטו אקו  מכנה  התנהלות כזו ,  'פעולה של זיוף'[3].

אבל מה שנותן לאובייקטים את הלגיטימציה להופיע בחלל מוזיאלי הוא הקונטקסט או ההקשר כלומר : המשמעות התרבותית של אוסף נובעת בעצם מהקשריו.

בשאלת העברת אוספים פרטיים למוזיאון צריך להביא בחשבון את יחסו של אספן לאוסף שלו כאל יחידה שלמה. אני בטוחה שיש בכם אנשים שמכירים מקרים שאנשים מוכנים לתרום אובייקטים למוזיאונים,בתנאי שהאוסף שלהם לא יפורק. יש לי מכרה ברחובות שיש לה אוסף ענקי של תרבות חומרית מכל העולם ואין לה כבר מקום אחסון עבורו. היא תולה חפצים על התקרה בשירותים. היא ניסתה לתרום את האוסף הזה בשלמותו למוזיאון מסוים שכולכם מכירים, ולא הסכימו לקחת את זה. הם אמרו לה:" יש פה הכל בכל מכל כל, זה לא מתאים למדיניות שלנו ולנושא שלנו, אנחנו מוכנים לקחת מבחר חפצים בלבד" . היא לא הייתה מוכנה להיפרד מאף אוביקט בשום אופן. העניין עדיין לא נפתר. היא כבר מבוגרת למדי, ואינני יודעת מה יקרה לאוסף שלה לאחר מאה ועשרים.

העברת אוספים למוזיאון מנציחה את התורמים עצמם. אבל לא פחות חשוב מכך,  המחווה של קבלת אוספים פרטיים למוזיאון היא הצהרה על ערכם התרבותי. כל עוד האוסף נמצא ברשות אספן פרטי, יהיה הטיפול המחקרי בו וולנטרי ומקרי בלבד. במוזיאון הוא עתיד לקבל טיפול מקצועי אמין ושיטתי. אוסף פרטי שנכנס למוזיאון נכנס למעשה למסגרת של סדר, מיון, הגדרה והגיון ייצוגי. למשל, אוסף כלים חקלאיים ידגים מעתה את ההתפתחות הטכנולוגית האגררית של א"י במקרה שלנו. אוסף מיכשור רפואי יכול להדגים התפתחות מדעית מסוימת וכיו"ב. על ידי כך, האוסף יוצא מכלל גחמה אישית של אספן והופך נחלת הכלל.

מה שנותן את המשמעות לאוספים שלנו, הוא קיום מדיניות איסוף וניהול אוסף נבונה. אבל במציאות , אופיים של האוספים שלנו נקבע בדרך כלל על ידי נסיבות חיינו. אם בוחנים את המצב בשטח, בעיקר בקרב המוזיאונים הלוקאליים, נגלה כי בסדר העדיפות הראשון של כולנו,  אנו נוקטים בגישה פרקטית לאיסוף. במרבית המקרים מדובר על פעולת הצלה, שמוכתבת על ידי לחצים: חצר חקלאית שחייבים לפנות מהר כי הולכים לבנות שם בית קומות, בית דפוס שהחליף בעלים, בית שיורשים ממהרים להרוס וצריך לפנות את תכולתו בדחיפות. מי שעוסק בעניין כל כך הרבה שנים כמוני, מכיר את זה שמישהו מטלפן הביתה בערב ואומר: "מחר בבוקר אתם חייבים לקחת."

מקרה שקרה לנו לפני 20 שנה. פינו בית בחדרה, בעקבות מותה של בעלת הבית הערירית, שהסתבר שהייתה אספנית כפייתית בדרגה חמורה. 50 שנה היא אספה עיתונים ומה לא, לא זרקה שום דבר. בשביל להיכנס לבית היה צריך לשים מסיכה על הפנים, זה היה דבר נורא. גילינו שם פסנתר עמידה מלא פיתוחים יפהפיים, שהוסתרו על ידי עיתונים שהיא הדביקה עליו מכל הצדדים. בילדותה היא ניגנה מאוד יפה על פסנתר, דבר שהיה ידוע בחדרה. ודודתה המפורסמת,  (לא אגלה  לכם מי) שנכחה במקום, הביעה באזניי משאלה שהפסנתר הזה יעבור למוזיאון "החאן" בחדרה. למוזיאון שלנו אין טנדר זמין ואין סבלים. עד שהצלחנו לארגן מהמתנדבים שלנו, קבלן בנין שגמר את יום העבודה שלו והיה מוכן שהטנדר שלו יבוא ויעמיס את הפסנתר, הוא כבר  לא היה. הוא נלקח על ידי קבלן הפינוי. בסופו של דבר ,בדרך לא דרך הוא הגיע לאחד מבתי הספר בעיר והוא מונח שם באחורי הבמה באולם ,ככלי אין חפץ בו. למותר להגיד שהם לא רוצים להיפרד ממנו ואני לא כל כך מנהלת מלחמה על זה, יש לי מספיק מלחמות אחרות לנהל. אגב, היום לא הייתי מסתפקת בהבטחה בעל-פה של קרוב משפחה. עברנו כברת דרך מאז.

מטבע הדברים, איסוף הצלה הוא לא סלקטיבי. ולכן קיים סיכוי גבוה שהוא יכלול אובייקטים מיותרים וחזרות לאין ספור. למי מאיתנו אין המוני מטחנות בשר ידניות זהות, מכשירי רדיו, קרשי כביסה, מכונות כתיבה, מחרשות, משדדות?

איסוף-הצלה אופייני לשלבי הייסוד של המוזיאונים, כאשר המעורבים בעשייה הזאת הם מתנדבים, חסרי השכלה מוזיאלית, שרויים באופוריה של ראשוניות ומוּנָעים על ידי תחושה של דחיפות. מערך השיקולים הספונטניים שלהם ישפיע על המוזיאון לאורך שנים ועלול מאוד להקשות עליו להחלץ ולהכריע הכרעות מקצועיות אובייקטיביות.האתנוגרף האנגלי ג'נקינס[4] טוען, כי גם מאחורי פעילות של איסוף הצלה חייב לעמוד הגיון. הוא ער לעובדה שבמהלך עשייה כזו קשה לשקול שיקולים של הערך העתידי של אובייקטים, אך יחד עם זאת אי אפשר לאסוף הכל, למרות  שזה מאוד מפתה.

היום, הגענו למצב שאנשים באים לתת לנו חפצים מיוזמתם. התרחקנו מרחק רב מהימים שהיינו הולכים לנבור בכל מיני רפתות ודירות עזובות, לא מפני שעיסוק כזה הוא חסר ערך, אלא משום שצוות המוזיאון והמתנדבים לא בנוי לזה מבחינת האנרגיות הנדרשות.

על מנת להגיע לסדרי עדיפות איכותיים, חייב להיות ידע קודם של המורשת אותה אנו רוצים לשמר.ג'נקינס אומר גם "על המוזיאון לשקף את הקהילה אותה הוא אמור לשרת. לכן חייב להיות לו מידע מלא, מקיף ועמוק על אותה קהילה,בטרם מתחילים לתכנן איסוף". אני גאה לאמר שבמוזיאון "החאן" היו עד היום, 85 קבוצות של אנשים שרצו להקים מוזיאונים, ובאו ללמוד מניסיוננו. חלק מהם אמנם הצליחו.  אינני יכולה להגיד שהתרשמתי שמקַדם הידע שלהם היה באמת דבר ברור ומבוסס. לא תמיד היה להם מידע מקיף ומלא על הקהילה שאותה רצו לייצג. ואולי מי שבדיעבד לא הוציאו את כוונתם מהכח אל הפועל , היו אלה שזו הייתה נקודת התורפה שלהם.

עם כל הרצון לאמץ גישה סיסטמטית של סדרי עדיפויות, המציאות שלנו יוצרת אילוצים בלתי סלקטיביים בעליל. בגלל תופעות של היעדר מקום פיזי, שמאפיין חלק גדול של המוזיאונים, רבים מאיתנו יכולים לאסוף רק חפצים קטני ממדים. אם לא ניקח בחשבון את עין שמר או יפעת,שברשותם שטחי תצוגה נרחבים, מה יכולים מוזיאונים קטנים לעשות עם משדדות ועם מתלמות ומאלמות ועוד כלי עבודה ענקיים?

בשנה הראשונה לקיומנו, כשהיינו טירונים לגמרי, הציעו לי טרקטור שרשראות קטן משנת 1947. לא היה לנו מקום ולא לקחנו אותו. שנים אחר כך, נוצר כבר מקום, היה גן ואפשר היה להציג אותו, אבל הוא כבר לא היה זמין . ולכן, באיזה שהוא אופן אני מרגישה שייתכן שבאוסף החומרי שלו, המוזיאון שלנו משקף תמונה שגויה של הקהילה אותה הוא אמור לייצג.

אבל גם באוספים שנוצרו בתהליך של איסוף-הצלה יכול להתקיים תהליך של השבחה, כתוצאה של שיפור המיומנות המקצועית של הצוות. רק לאחר 20 שנות פעילות, קיבלנו את שני האובייקטים בעלי הערך הלאומי, היקרים ביותר שלנו. התורמים  בחנו אותנו מרחוק בזכוכית מגדלת ושאלו את עצמם אם אנחנו כבר ראויים לקבל אותם.

החפץ האחד הוא ילקוט בית הספר של אבשלום פיינברג בן ה- 6,משנת 1894 והשני הוא התנ"ך האישי שלו, שנתן לחברו ליובה שניאורסון  איש חדרה ושממנו נלקח 'נצח ישראל לא ישקר'. (יש על זה סיפור בדוק, שמופיע בספרו של שניאורסון "מיומנו של איש ניל"י"). זאת אומרת, ששני הפריטים נמסרו לנו על ידי המשפחות רק כשהיו לנו קבלות של איכות.

תנאי מוקדם לאיסוף רציונלי סיסטמתי הוא ניסוח של מטרות ושל הדרכים להגיע אליהן, או במילה אחרת - מדיניות.

מהי מדיניות איסוף? המונח נשמע מובן מאליו, אבל בפועל,זה לא כל כך פשוט. על פי המוזיאולוגית מרי מאלארו[5] "מדיניות איסוף של מוזיאון היא הצהרה מקיפה, שמנסחת את מטרות המוזיאון ומסבירה איך מטרות אלו מושגות באמצעות פעולת האיסוף". מסקנה: מדיניות האיסוף היא תרגום לעשייה, של המדיניות הכוללת של המוזיאון. אבל, מי קובע את המדיניות הזו? מי יחליט מה ייכנס ומה יישאר בחוץ?,  ההנהלה הציבורית? האוצר? הצוות? ועדה מדעית? באיזו מידה מערך השיקולים של כל אחד מהם נכון יותר משל זולתו?

בסוגריים אני מוכרחה להעיר כי דווקא בנושא הזה, )ומכירים את זה היטב חבריי מהמוזיאונים הלוקאלים שיושבים פה), אנחנו הולכים לא אחת בין הטיפות של שיקולים פוליטיים ומקצועיים. כי המרכיב הקהילתי במוזיאונים מהסוג שלנו הוא חזק מאוד. בעמותות ובהנהלות הציבוריות שלנו יושבים נציגי השלטון המקומי ו/או נציגי ציבור ממונים, שהם לא אחת מאוד אינטרסנטים. לכן עלול להיווצר מצב שמנהלים ואוצרים של מוזיאון יהיו חשופים ללחצים פוליטיים או כלכליים, שיקרינו על שיקוליהם המקצועיים.  וגם על זה יש לי סיפור : הנשיא הרצוג ורעייתו אורה ביקרו אותנו, לפני כ 20 שנה. לפני הביקור בדקנו בארכיון וראינו שהסבא וסבתא של אורה הרצוג היו מראשוני חדרה, הם היו שנה אחת במושבה ואחר כך ,בגלל המלריה הם עזבו. הסבא היה נגר. וכשהם באו, הראינו להם מסמכים .אורה הייתה מאושרת. אחרי שבוע קיבלנו שתי מעטפות ענקיות עם תמונות של הסבא והסבתא ומכתב נילווה עם דרישה שניתלה אותם במקום מרכזי במוזיאון. זה היה מאוד קשה. התלבטנו הרבה מאוד, ואז ענינו תשובה אדיבה אך תקיפה, שהדבר בלתי אפשרי כי הוא נוגד את מדיניות התצוגה שלנו. לימים הסתבר שהסירוב הזה שלנו סגר בפנינו ערוץ מסוים של תמיכה כספית.

איסוף פסיבי מתקיים כשגורמים חוץ-מוזיאוניים תורמים ביוזמתם למוזיאון, בהתאם לטעמם ושיקוליהם. במקרים כאלה למוזיאון יש הרבה פחות אפשרות לסלקציה עם זאת, זה גם יוצר מצב של חוסר שיווי משקל. כי מי  שביקרו במוזיאון, או מקיימים איתו קשרים של קבע, מן הסתם גם יתרמו לו  ובדיעבד  יהיו מיוצגים בו במידה גדולה יותר מציבורים אחרים. וכאן נכנסים לתמונה יחסי הציבור של המוזיאון. בדרך כלל, אנשים מצפים לראות את הדברים שהם תרמו בתצוגה. אנשים באים ומבררים היכן תרומתם. יש אנשים מאוד ממורמרים ; הם נתנו תמונה מאוד חשובה, היא אמנם מטופלת יפה בארכיון אבל לא על הקיר וזה לא מספק אותם.  לכן צוות המוזיאון צריך הרבה ביטחון עצמי ולא מעט גיבוי של ההנהלה הציבורית כדי לנהל את בניית האוסף שלו באופן מקצועי ולעמוד בלחצי תורמים פוטנציאלים.

מדיניות איסוף במוזיאון היסטורי יישובי יכולה להיות אנכית או אופקית. היקף האוסף ואופיו  נקבעים על ידי השיטה שאתה בוחר. בשיטה האנכית כל מה ששייך ישירות לנושא של המוזיאון,  יהיה מענייננו: כלי בית, חפצים, מכשור, לבוש וכד', יוכנסו לאוסף בתנאי שיהיו בטווח של תאריכים רלבנטים לתולדות הישוב בלבד. חסרונה של שיטה זו הוא, שהיא מקרינה מסר של הסתגרות ומגבילה קבלת חומרים שאולי יהיו משמעותיים למוזיאון בעתיד.

בשיטת האיסוף האופקי, אנחנו בוחרים מה יעמוד במרכז המוזיאון . אם, כפי שאני סבורה, האדם יהיה במרכז, אזי כל מה שקרה וקורה לאנשים יעניין אותנו.

בעניין זה, אני הולכת בעקבות המוזיאולוג האנגלי ג'נקינס שהוזכר לעיל, שאמר:" האוסף איננו מטרה לעצמו, אלא אמצעי להגיע אל בני האדם, שעבורם לאובייקטים הייתה משמעות מעשית יומיומית." המעלה של השיטה האופקית, שהיא מכינה מאגרי מידע גם לעתיד. היא מרחיבה את הפנורמה האנושית של מי שהמוזיאון אמור לייצג, לדוגמה: גם מה שקרה למישהו לפני שהוא עלה ארצה או לפני שהוא בא לחדרה יעניין אותנו. אם יש לו בבית מגדל בשמים שמישהו משפחתו הציל מהשואה, זה חייב לעניין אותנו מאוד. כי זה משקף את הפנורמה האנושית הרוחבית של הישוב..

המאפיין המובהק של האוספים הישוביים הוא הרב תחומיות שלהם.  הם מייצגים מגוון עשיר של חומרים, סגנונות, שימושים, מקורות ובעלויות. לכן, דווקא אנחנו נדרשים לעמוד באתגרים קשים במיוחד בתחומי מחקר, תחזוקה, שימור, איחסון, תצוגה. ניהול האוספים   שלנו מהווה פרקטיקה מאוד בעייתית. הוא דורש מאתנו מגוון רחב של ידע , שבהרבה מאוד מקרים לוקה בחסר. אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת.

אסיים בהצהרת המדיניות של הגלריה לאמנות באונטריו, קנדה.[6] "לכל אוסף יש אופי משלו. הוא משקף את הטעם המשתנה של אנשים ושל תקופות. ככלל, האוסף הוא ישות שמשקפת את הקהילה, את האוצרים את האספנים, וכל מי שתרמו להיווצרותו ולהתפתחותו". למרות שזה נאמר על אוספי אמנות, זה יפה גם עבור המוזיאונים שלנו.

 

לסיום שהוא גם סיכום :

המתנדבת שלנו ציפורה אבטליון ז"ל, צלצלה אלי יום אחד בהיסוס ושאלה: "יש לי שטיח קיר, שאני מאוד מתלבטת אם למסור לכם אותו, אני בטוחה שהוא צריך להיות אצלכם אבל אני לא יודעת אם אתם רוצים לקחת אותו". ביקשתי לראות. למחרת היא באה עם שטיח רקום בגודל מטר וחצי על ארבעים ס"מ ומספרת סיפור. היא ואמה , במקור מפולניה ,הצליחו לשרוד את השואה במחבוא באיזה שהוא בור. אחרי המלחמה האב לא היה כבר, הדודה לא הייתה כבר, המשפחה לא הייתה. שתיהן  חזרו לכפר הולדתן  ובאו לביתן, בו התגוררו הפועל של המשפחה לשעבר. דפקו בדלת וביקשו להיכנס. באי רצון נתנו להן להיכנס. היה שם השטיח הזה, תלוי כפי שהיה כשהן עזבו את הבית. זה היה שטיח שהדודה, שנספתה בשואה, רקמה. זה סוג של גובלן, היא רקמה את זה כמתנת נישואין לאמה של ציפורה. האם , גברת קַלב אמרה: "אנחנו לא באנו לקחת לכם את הבית .אנחנו רק רוצות את השטיח הזה". הפולנים נרגעו ונתנו להן את השטיח. הן עלו ארצה,עברו גם את חווית קפריסין. עשרות שנים הוא היה תלוי בחדר השינה של ציפי בחדרה.

וציפי אומרת לי: "אני עכשיו מרגישה שאני צריכה לתת לכם את זה". אמרתי לה:" ציפי, זו מורשת משפחתית. למה את נותנת לי דבר כל כך אישי?" היא ענתה: "כשאני באתי ארצה ולא ידעתי עברית, אתם כולכם הייתם חבורה כזאת בטוחה בעצמה, עבורכם הייתי "פליטה". לקח לי המון זמן להרגיש את עצמי שייכת". ציפי התנדבה אצלנו בארכיון. היא תימללה זיכרונות של אנשים שהקלטנו באודיו. והיא הוסיפה: "בעזרת המוזיאון ובעזרת הזיכרונות שתימללתי, הרגשתי מרגע לרגע איך אני יותר ויותר ישראלית וחדרתית ושיש לי זהות יותר ברורה, אז אני חושבת שהשטיח הזה צריך להיות אצלכם".

אני חושבת שהסיפור הזה סוגר את הנושא בצורה מושלמת.

6.1.15

 

הדודה והזוג קלב בפולין

 

 

 

[1] ההגדרה עובדה ונוסחה ע"י יצחק ברנר ונינה רודין, במסגרת החטיבה למוזיאוני התיישבות של איגוד המוזיאונים .

[2] Pearce,S.(1992) Museums Objects and Collections. A Cultural Study. Leicester University Press p:52

[3] George,G  ,Visiting History,  Arguments over Museums and Historic Sites 1990  A.A.M :23-24   Eco, U.   Travels in Hyperreality

[4] Jenkins. J (1989) “The Collection of Material Objects and their Interpretation” in Pearce .S. (ed) Material Culture in Museums  Leicester University Press : 119-124

[5]  Malaro,M. (1990) “Collection Management Policies” in Fahy. A. (ed) Collection Management

[6] Pearce,S Museum Objects and Collections , a Cultural Study   1992 Leicester Univ. Press  p: 118